אישית יש לי סלידה מהצבא גם מעצם התפקיד שהוא אמור לבצע, וגם מכך שהוא המוסד הכי אבסורדי שקיים במדינה, ולדעתי להוסיף עוד כמה מיליארדים של שקלים מדיי שנה לתקציב הביטחון זה רעיון רע מאד. אבל הבה נניח לזה לצד.

אני ארצה להתחיל דווקא מהדבר שנראה הכי חיובי בכל העניין הזה, מנקודת מבט סוציאליסטית. יש פה סוג של חלוקת משאבים מחדש; באופן אידיאלי, כולם משרתים בצבא, וגם כולם משלמים מיסים. כלומר, שיש כאן כסף שיוצא ממשקים פרטיים דרך ההורים העובדים (מס הכנסה וכולי), וחוזר חזרה לאותם משקים דרך הילדים המגוייסים לצבא. בעוד שאנשים משלמים סכומים שונים של כסף כמיסים (ע"פ מצבם הכלכלי), הסכום החוזר אל כל המשפחות הוא שווה, ערך שכר המינימום, ואף יש פה תגמול לחיילים שעובדים קשה יותר או מסכנים את עצמם יותר (תומכי לחימה ולוחמים). כלומר יש פה תגמול למשפחות בעלות כלכלה פחות מוצלחת, וגם תגמול לחיילים המתאמצים יותר. אני מניח שהסוציאליסטים בעד, הקפיטליסטים פחות.

אבל החוק הזה יוצר הרבה מאד בעיות. ראשית, הוא מדבר על שכר לחיילים סדירים, אבל לא ברור אם הוא לקח בחשבון (בתוך אותם מליארדי שקלים) את אנשי הקבע שאולי ירצו שיפור בשכרם. כאשר חייל עושה שירות של 36 חודשים עם משכורת עלובה, לחתום על קבע של שלשה חודשים, נגיד, כדי להרוויח כמה אלפים, נראה כמו דרך פשוטה להתחיל את האזרחות בנוחות רבה יותר. אבל אם אותו חייל ישתכר בשכר של 3500 במשך שלוש שנים, צריך יהיה יותר מכך (וזה פחות או יותר השכר שמקבלים כיום נגדים בתחילת דרכם) כדי לגרום לו להשאר עוד כמה חודשים על מדים. כיוון שהצורך בנגדים לא יירד, אך הפיתוי לחתום קבע כן, מן הסתם יהיה צריך לעלות גם את שכרם של אלו. שוב, מתקציב המדינה.

באשר לשימוש בכסף, אין לי ספק שהמרוויחים הכי גדולים הם הפאבים, הברים והמועדונים, שנדמה לי שאליהם נשפכת רוב המשכורת הצבאית, לפחות של אלו המשרתים בבסיסים סגורים ויוצאים רק בסופי שבוע, וגם לא תמיד בכולם. מנגד, לבנקים יוזרם הון חדש ורב מאד. סך הכל, לחיילים (ושוב, מדובר בעיקר על חיילים בבסיסים סגורים, אם כי זה נכון במידה מסויימת לכל החיילים באשר הם) אין הרבה על מה להוציא כסף. סך הכל הם לא צריכים לדאוג לאוכל של עצמם (כאשר הם אוכלים בצבא או בבית), לשכר דירה או משכנתא, וגם לא לארנונה או לכל ההוצאות השוטפות של בית. הם עוד לא לומדים, והם גם לא צריכים לאכיל פיות של אחרים. השימוש העיקרי לכסף יכול להיות בשביל לתמוך בהורים, ואם אלו לא צריכים תמיכה כזו, אני מניח שרוב הכסף יישב בבנק עד לשחרור. (באשר אליי: אני הייתי עד כה חייל קרבי ואני לא ראיתי את הבית יותר מדיי. אני לא זוכר לגמריי את כל המשכורות, אבל נדמה לי שעל 10 חודשי שירות קיבלתי סך הכל מהצבא כ6300 ש"ח. כרגע יושבים לי בבנק 3969 ש"ח, כלומר שהוצאתי עד כה 2331 ש"ח. נגיד שהייתי משלם על חשבון הפלאפון שלי, שזה עוד כ2000 ש"ח להערכתי. כלומר, הוצאה של 4331 ש"ח בעשרה חודשים. שמעתי כבר על אנשים ששותים משכורות של חודש בשתיים-שלשה ערבים של יציאה אחת, אבל ניחא. אני מניח שאולי הייתי מוציא יותר כסף אם הייתי מקבל שכר מינימאלי, אבל אני חושב שלא היה הבדל משמעותי (אבל אולי כן. כנראה הייתי קונה כבר את הסאבנוטבוק הזה של אסוס. ואקורדיון.) בכל אופן, עם שכר מינימום ואותם הוצאות, היו יכולים להיות לי עתה 30,669 ש"ח. סוויט. אם זה היה נמשך ככה כל השירות (שזו הנחה מוטעית מאד, אבל לצורך העניין), עם השחרור (לא כולל מענק שחרור) היה ברשותי 110,408 שקלים חדשים.

אני לא כל-כך בקיא בכלכלה, אבל ארצה בכל זאת להעלות את הנקודות הבאות. אם יוצאים מנקודת הנחה שחיילים לא מוציאים יותר מדיי כסף, אפשר להגיד שהלכה למעשה מה שהחוק הזה גורם לו, זה מעבר של כמות עצומה של כסף מתקציב המדינה לבנקים (לא בתור נכס, אלא בתור הון נזיל שהם יכולים לעשות בו שימוש). אם בכל רגע נתון יש כ150,000 חיילים סדירים (עשיתי חישוב מסויים ע"פ נתונים של מספר בנים ובנות המגיעים לגיל גיוס חובה ואחוז המשתמטים. אם למישהו יש נתון מדוייק אשמח לשמוע. אם מישהו ירצה פירוט של החישוב, אשמח להציגו), אזי מדיי חודש יופקדו לבנקים 525 מיליון שקלים חדשים, אשר כאמור, אם נצא מאותה נקודת הנחה, יישארו שם ללא שימוש. אפשר לעשות גם חישוב של כמה כסף פחות או יותר יישאר בקביעות בבנקים מהסדירניקים (לצורך ההפשטה אפשר להניח שעל כל חייל שמשתחרר, אחר מתגייס. באופן אידיאלי זה מה שגם אמור לקרות, כי הצבא אמור לאייש תפקידים מסויימים), אבל אז השאלה כמה כסף באמת יימצא בשימוש מאותן משכורות. אבל אפשר להניח שזה נותן לבנקים עוד כמה מיליארדים טובים.

אינני יודע מה הן ההשלכות של כך, של מעבר הון מהממשלה לבנקים, אבל אשמח אם מישהו שמבין בכלכלה יותר ממני יתן את דעתו.

ובאשר למטרה המוצהרת של החוק:

פרץ אמר כי "חוק חשוב זה מעניק לחיילי צה"ל את תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה, וכן נותן להם כלים להיערך לקראת שחרורם וכניסתם לחיים האזרחיים. זה רק מעט ממה שמגיע לחיילנו ולחיילותינו, ולבני משפחותיהם".

פרץ הדגיש כי "מטרת חוק זה היא לאפשר לחייל בשירות סדיר להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור, בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות. כמו כן, במצב המשק כיום ראוי למדינת ישראל לצייד את המשוחרר הטרי עם הון התחלתי מספק על מנת להתחיל את חייו האזרחיים בנקודת פתיחה טובה יותר מאשר ישנה כיום".

באשר לסמנטיקה, מעבר ליהירות ("חוק חשוב זה"), יש לשים לב שהחוק לא נותן לחיילים המשתחררים "כלים להיערך לקראת... כניסתם לחיים האזרחיים", אלא פשוט "יאמבה כסף", שזה דבר שונה לחלוטין. אני גם לא מבין איך אפשר "להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור". מה שאני כן מבין, זה שמטרת החוק, למעשה, זה להפוך את הצבא לצבא שכיר, ואז משעשע לראות את הציטוט של יו"ר הועדה ח"כ יצחק גלנטי "תמורה הנוספת לחיילים בשירות סדיר לא הופכת את הצבא לצבא של שכירים אלא מתגמלת נכון את החיילים בשירותם הצבאי ומגדילה את המוטיבציה שלהם לשרת".

ואני אומר שזה, הפיכת הצבא לצבא שכיר, הינו מטרת החוק, משתי סיבות.

ראשית, אם ננסה להבין איזה תחום נועד החוק לשפר, לא נוכל להגיע לתשובה. האם הוא אמור לשפר את הכלכלה? רווחה? ביטחון?

ייתכן והוא אמור לשפר את הכלכלה (בכל מקרה, הוא יביא לשינוי, כפי שציינתי להעיל. כאמור, אשמח לקבל התייחסות ממישהו שמבין בכלכלה), אבל אז המטרה הזו צריכה להיות מוצהרת ולא גלוייה. החוק לא אמור לשפר את תחום הרווחה, שכן אם היינו רוצים לעשות זאת היינו מתגברים את תקציב הרווחה ולא תקציב הביטחון. גם את הביטחון החוק לא משפר, כי החיילים הינם חיילים כך או כך, ומצייתים לפקודות. זה שהם יקבלו שכר גבוה יותר לא ישפר את תפקודם. ולו מישהו חושב לשנייה שהחוק יגביר את הרצון להתגייס וכך יקטין את ההשתמטות שישכח מזה מהר, שהרי להשאר באזרחות ייאפשר אותו שכר מינימלי, אם לא יותר, ובנוסף לזה ת"ש מטורף שבצבא צריך להרוג בשביל לקבל כזה. "תחושת השיוון" זה לא יותר מנחמה. אין פה תגמול אמיתי. מי שלא ירצו להתגייס ימשיכו שלא להתגייס. זה לא מה שימשוך אותם. וזה גם לא יגביר שום מוטיבציה של שום חייל. מחשבה נאיבית מאד וצרת ראייה.

אם כן, כיוון שהחוק לא בא לשפר שום תחום, אפשר רק להביט על המקום הפרקטי הצר שהוא כן משפר, שזה התנאים הכלכליים שהחיילים משתחררים איתם ומשרתים איתם. כלומר, הפונקציה של החוק זה להפוך את החיילים לשכירים. והמרחק מצבא של חיילים שכירים לצבא שכיר הינו. . .

בנוסף לזה, " תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה", " בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות". החוק הזה הופך את ההשתמטות ללגיטימית. המצב יהיה שההשתמטות לגיטימית, והגיוס לגיטימי. כלומר יש כאן ברירה - ומכאן שהצבא יהיה שכיר. אני לא אומר שזה מה שיקרה למחרת יישום החוק, אבל אני רק מצביע על כך שיש פה עוד צעד בתהליך.

מעבר לכך, הבה נהייה ראליים. צריך לזכור שתקציבים זה עניין בעייתיי. כולם רוצים כסף למשרד שלהם, וכולם נלחמים על כך. ותמיד יש קיצוצים. ומה אם החיילים יהיו שכירים (לא הצבא שכיר, אלא החיילים, שזה מה שהחוק בא לעשות), ויהיו קיצוצים? נכון מאד, צריך לקצץ. אי-אפשר שלא לשלם משכורת. אם יש חוק שכר מינימום לחיילים, אז החיילים חייבים לקבל אותו. נאמר ויש קיצוץ, ויש בעיה לשלם לחיילים. מצד אחד זה נותן אפילו לגיטימציה לחיילים לשבות, אבל מצד שני ישנן פקודות שחיילים חייבים לציית להם, כך או כך. אז בהתחלה יפתרו את זה עם פקודות ועם דחיית השכר. אבל כעבור תקופה ישכילו להבין שכדי להמשיך להחזיק את הצבא, כדי לא להסתבך בכל מיני בעיות כלכליות, צריך להקטין את כמות החיילים. דבר זה יוביל בהכרח לאף קלות רבה יותר מזו הקיימת כיום לצאת מהצבא מסיבות כאלה ואחרות (רפואיות, נפשיות וכו'), מה שיוביל למעשה לכך שנערים בני גיל גיוס יוכלו לבחור אם להתגייס או לא (כי זה יהיה קל מאד לקבל פטור) אם לא יוביל לכך אפילו להלכה (קרי, באמצעות חקיקה של גיוס לא חובה).

הדמייה של שוק חופשי

הבה נביט על זה מזווית ראייה נוספת.

אני מאמין שכל חברה או מוסד אשר שוררת בה כפייה מסוג כזה או אחר (כמו בצבא) הם מקולקלות, אבל שכר המינימום יגרום לצבא להיות רק יותר אבסורדי ממה שהוא עכשיו. החוק הזה מכניס חוקים של כלכלה אזרחית לצבא (אגב, עוד סממן לכך שיש פה תהליך בכיוון הפיכת הצבא ל"צבא שכיר"). אין פה סתם הגדלת שכר שרירותית, אלא קביעה של שכר חייל כשכר המינימום של אזרח. אבל צריך לזכור שבעוד שאזרח בוחר לעבוד במקום מסויים, ועסק בוחר להעסיק אזרח מסויים, החייל איננו בוחר לשרת אלא זה כפוי עליו מטעם החוק, ובאותה מידה הצבא איננו בוחר לגייס את אותו חייל. חייל איננו יכול להיות מפוטר. וחייל יודע שהוא איננו יכול להיות מפוטר (בגלל זה השכר גם לא יגביר את המוטיבציה). למה צריך להגביר את המוטיבציה? ברור שיש כאן רק תירוץ. חייל חייב לציית לחוקים, או להיענש. חיילים שהם חסרי תועלת ימשיכו להיות חיילים ולקבל שכר מינימום. למה? ככה. הם לא יעשו שום דבר (ויש מספיק כאלה) אבל הם יקבלו את אותו שכר מינימום שחיילים אחרים שעובדים קשה יקבלו, ואת אותו שכר שאזרחים מקבלים. אבל בלי לעשות כלום. הם יקבלו את השכר הזה רק על כך שהם מגיעים לבסיס. למה המדינה צריכה לממן אדם כזה? למה האזרחים משלמי המיסים צריכים לממן כל-כך הרבה בני-אדם שלא עושים כלום? והרי שאי-אפשר לפטר אותם. החיילים נמצאים בצבא מתוך חובה.

יש כאן הנחה מוטעית שמה שמפריע לחיילים זה הכסף שחבריהם הפטורים מגיוס עושים באותו הזמן. וזה פשוט מטומטם. הכסף זה לא הבעיה, אלא שני המשתנים האחרים במשוואה, עבודה וזמן. חייל יודע שהפטור מגיוס מתחיל את חייו, לומד, מתנסה, חיי את החיים, שלוש שנים לפניו. כסף לא מפצה על כך. ואותו פטור מגיוס חובה לא צריך לעבור את החרא שהוא צריך לעבור, כמו לטייל בכפר ערבי כשיכולים לצלוף בך כל רגע, לשבת במארב בגשם ובקור, או להצלות שעות ממושכות בתוך גוש מתכת גדול שקוראים לו נגמ"ש. או אפילו, הוא לא צריך להתמודד עם בירוקרטיה מטופשת ולא הכרחית, או בוסים חסרי שכל שעושים דברים רק כדי שיהיה לך פחות טוב. האזרח יכול להפטר. לחייל זה "כל הזין". גם על כך כסף לא יפצה.

מעבר לכך, החוק מגביר את האי-שיוון בתוך הצבא עצמו. האם השבועות שהקרבי סוגר, שומר ומתפקד בהם ימים ולילות, שווים ליומיות שהג'ובניק עושה? או מה עם אותם חיילים שמשרתים יומיים בשבוע, אם לא פחות? האם גם הם יקבלו שכר מינימום? החוק אומר שכן, אז כנראה שכך יהיה.

צריך להבין שהתפקוד של חיילים אף פעם לא התבסס על כסף. הוא התבסס על ערכים (מפוקפקים, אם אתם שואלים אותי) במקרה האחד, ועל ציות לחוק במקרה האחר, אבל אף פעם לא על כסף. הדבר היחיד שהכנסת הכסף לכל העסק תעשה זה הפיכת הצבא לשכיר. זה לא יגרום לשום דבר אחר. לא לשיוון, לא לניחומים, לא כלום. רק הפיכה לצבא שכיר.

המקרה הבא הוא מקרה של מציאות טהורה ומדהימה. זה הרבה מעבר לעילגות, זה שיעור בפסיכולוגיה.

יש פה כמה דברים שאפשר לשים לב אליהם. קודם כל, הפתיח - "צהרים טובים למנהלי סניפים ומתחמים קבוצת שלמה". למה צהרים? אם זו הייתה הודעת דוא"ל, הייתי מבין, אבל זה נראה יותר כמו מודעה או מסמך. אולי פקס. אבל יותר מעניין הרצף "מנהלי סניפים ומתחמים קבוצת שלמה". לא "של קבוצת שלמה", לא "מקבוצת שלמה" - פשוט "קבוצת שלמה".

הלאה: "גניבת מפתחות וקודן שהיה בצמוד למפתחות, על גבי מעטפה , פיתקית". אני יכול לדמיין פה כל מיני דברים, ואולי נהג מקצועי של חברת השכרה יכול לדמיין את זה עוד יותר טוב, אבל עדיין יש משהו מהדהד במשפט הזה.

אבל לא כמו בפנינה הבאה: "בהתאם לכך הנכם נדרשים לאבטח את המפתחות והקודנים והגברת מודעות של כלל צוות העובדים למניעת עוקצים, סיפורי כיסוי במטרה לגנוב רכבים."

איך מפרקים את זה לגורמים? "נדרשים לאבטח את המפתחות ... והגברת מודעות." אם זה היה באיזה ספר מלפני מאתיים שנה או יותר, היו ממציאים שם לתופעה הזו. אבל איך בנאדם דובר עברית של היום יכול לכתוב דבר כזה? ואין לי ספק שמדובר בדובר עברית ולא עולה.

גם הסיפא של המשפט המדהים הזה מבריקה דברכה. גם אם משייפים את המוזרויות התחביריות, נשארים עם משהו שעדיין די משונה: "הגברת מודעות למניעת עוקצים."

(לכמה מקוראיי ששירתו אתי בצבא ההתנסחויות הללו אמורות להזכיר סגנון כתיבת דוא"ל של מישהו. יום אחד עוד אוציא את זה מהבוידעם.)

לי לא הייתה בעיה עם זה. ההפך הוא הנכון. הפעם ציפיתי לזה אפילו. זה היה אמור להיות כיף. אולי סוף סוף מילואים לא יהיו עונש, מן הרחקה למדבר לשלושה שבועות בגלל שהרבצתי לגננת או משהו, אלא חופשה. במילואים אלה תכננתי להיות המילואימניק שחלמתי להיות. המילואימניק המגניב, הקליל, חסר הדאגות. כמו המילואימניקים בהם קינאתי כחייל כי הם באו לעשות את זה רק לשלושה שבועות או משהו, ואז הם חוזרים לחיים האמיתיים, אז מה איכפת להם בכלל.

ככה הרגשתי כשנכנסתי למשרד של אותה פקידת קישור אי שם בדרום החם ביום הגיוס ובאיחור אופנתי של שלוש שעות מהשעה שצוינה בצו, שמח וטוב לב, בלי מושג לאן אני צריך ללכת או איפה אני צריך להיות. שמחתי שבכלל הגעתי לבסיס הנכון. משום מה הם בוחרים את המקומות הנידחים ביותר. אפשר לחשוב שהם מנסים להתחבא מהמילואימניקים שהם עצמם מזמנים. נכנסתי בראש חולייה של שני מילואימניקים אבודים שאספתי בש"ג, הנפתי בידי והכרזתי: שלום! אנחנו מילואימניקים!" האמת היא שתכננתי לאחר אפילו יותר, אבל ההתרגשות העירה אותי מוקדם מהצפוי אותו הבוקר ולקח לי כלום זמן לצאת מהבית. בדקתי שארזתי הכול, התכוננתי ויצאתי אל עבר תחנת האוטובוס עם תיק על הגב ודילוג קטן בצעדי. כל זה רק בגלל שהפעם ידעתי שסוף סוף, אחרי שלוש שנים של שירות סדיר סיוטי ושנים של חרדה ממילואים איומים, הפעם איהנה מזה. כמו ישראלי אמיתי. הפעם המדים לא ירגישו כמו תחפושת ליצן. לא יכריחו אותי להתגלגל בחול ולצעוק "אש אש אש" כמו חיית קרקס שקופצת דרך חישוק אש או עומדת על כדור. התנחמתי בכך שהפעם לא אבלה בחברת אנשים מבוגרים שמתייחסים למלחמה באופטימיות ילדותית חסרת תקנה ועוד משוכנעים שבמקרה חירום "יהיה בסדר". מניסיוני הנהגים בצה"ל, בניגוד ללוחמים, הם אנשים עם שכל ישר. הם יודעים במה דברים אמורים. אין להם פנאי לשחק במלחמה והם לא יכולים להקריב את עצמם. יש להם עבודה שהם צריכים לעשות ומשפחה לכלכל ולא מעניין אותם להגן על המדינה או להיות גיבורים בשעת חירום. הם באים כי הצבא משלם, לעשות עבודה מסוימת ושיעזבו אותם בשקט. אני כמוהם התכוונתי לעשות את עבודתי נאמנה , בשקט וללא נקיפות מצפון. באתי שמח לעשות עבודה מעפנה וחסרת טעם או תכלית והכי חשוב, להעביר שלושה שבועות בצבא בלי לירות באף אחד או להיות תחת אש. שירות המילואים שלי יהיה בזבוז של זמן ואנרגיה, כמיטב מסורותו של הארגון שמשלם לי משכורת בעד שלושת שבועות של אוננות מבורכת זו.

כבר באותו אחר הצהריים גיליתי כמה טעיתי. החשדות שלי התחילו להתעורר כשירדנו מהטיולית שהסיעה אותנו לבסיס. כלומר, מהטיולית שהובילה אותנו לבסיס. הנסיעה לשם הייתה כנראה הנסיעה הקשה והכואבת ביותר שאי פעם חוויתי על כביש סלול. אף פעם לא הבנתי את ההתעקשות של הצבא להשתמש בטיוליות האיומות האלו במקום אוטובוסים רגילים. חצי שעה אחרי זה, כשהקצין הנמוך מס' 1 נסגר על עצמו, ישבנו בחדר גדול וממוזג ואמרו לנו שהגענו לעזה.

כששמעתי את זה אמרתי לעצמי שאין סיכוי. אני לא עושה את זה. הצלחתי להתחמק מפעילות מבצעית כל השירות שלי, ואני לא מתכוון להתחיל להיות קרבי עכשיו. אני לא מת במילואים. כל השירות הצבאי שלי אמרו לנו שוב ושוב: לא משנה מה, אנו חייבים לעשות הכול כדי לא להיחטף. חטיפת חייל גרועה אפילו ממוות, כי לחטיפה, בניגוד למוות, יש השלכות פוליטיות מדיניות שמשפיעות על הממשלה. זכרתי את המילים האלה ואזרתי אומץ למלא את חובתי: לעשות את כל שביכולתי כדי לסכל כל אפשרות של מישהו לחטוף אותי. כלומר, לשים כמה שיותר מרחק ביני לבין עזה. מיד אחרי השיחה ניגשתי לקצין הנמוך מס' 1, ואמרתי לו שאני לא יכול לעשות מילואים. הוא שאל אותי למה לא? עניתי לו שאני מפחד. לא עשיתי דקה מבצעית אחת כל השירות שלי. אני לא יכול לעשות את זה. הוא שאל אותי למה הם לא מפחדים, הנהגים האחרים. אמרתי לו שאני לא יודע למה הם לא מפחדים. שהם ידאגו לעצמם. אני לא יכול לעשות את זה!

קצין נמוך מס' 1 היה קצין קטן ונמוך שהסתובב כל היום עם היד בתוך החולצה ודיבר כמו אוחצ'ה. הוא לא הלך רק עם כף היד בתוך החולצה, כמו נפוליאון, נאמר. לא. הוא הלך עם כל היד טמונה בתוך החולצה, עד המרפק, וכנראה שיחק עם הפטמה שלו בתוכה כי היד כל הזמן זזה בפנים וגרמה לו להיראות כמו ילד קטן עם פיגור שכלי. הוא היה מ"פ נהגים, או משהו כזה או אחר ולא הייתה לו סבלנות לשטויות של מילואימניקים. הוא אמר לי שבסדר, אני אראה רופא בקרוב, אבל בינתיים שאלך לחתום על ציוד ונשק עם כולם.

כי להשתמט זה לא פשוט

שלוש שנים הספיקו לך? נמאס לך להרגיש* כמו פראייר? לא נורא רוצה למות?

בוא נודה בזה. צה"ל הוא לא מה שהיה פעם. הצבא הקטן והחכם שלנו הפך לגוף שמן, מסורבל ואינטרסנטי. יותר ויותר ישראלים מכירים בחוסר היעילות, הטעם ובזבוז הזמן שבשירות הצבאי. יותר ויותר ישראלים מבינים שהתגייסות לצבא והשירות הצבאי, בין אם במילואים או בסדיר, לא רק מסכנים אותו אלא את החברה הישראלית.

אך לצערנו לא כולם שותפים לתפישה זו. בכירים בצה"ל ומיעוט ימני קיצוני רואים בהתחזקות זו של ההשקפה האנטי מיליטריסטית בישראל כאיום על מעמדם וחתירה תחת סמכותם. מתוך פחד מאיבוד לגיטימציה הם הפכו את תהליך ההשתמטות למסורבל וכמעט בלתי אפשרי!

אנו במרכז למשתמט מזהים את צרתו של הישראלי החדש ומבינים את הניצול והסכנה שבשירות הצבאי. אנו מכירים את הקשיים הניצבים בפני אלה הרוצים להשתחרר מהשירות ולחיות את חייהם במלואם ובכך לתרום את חלקם לחברה הישראלית, הרחק וללא קשר ל"מציאות הבטחוניסטית".

אצלנו תקבל:

# הכוונה וייעוץ על ידי מומחים בנוגע לדרכי ההשתמטות השונות: רפואית\מצפונית\נפשית. בעזרתנו תוכל להחליט איזו דרך מתאימה להשגת מטרתך: שחרור מלא מהשירות הצבאי.

# הדרכה ותמיכה לאורך כל תהליך ההשתמטות מתחילתו עד סופו בשחרור מלא מצה"ל! כולל טיפול בניירת, תכנון לוחות זמנים והשגת האישורים הרפואיים\משפטיים הדרושים. צוות הרופאים והמשפטנים שלנו, כולם משתמטים גאים, יעמדו לצדך ויפתרו כל בעיה.

# שירות נעים ודיסקרטי. אנו מודעים למצבך ויודעים מה עובר עלייך. אצלנו לא שופטים או מאשימים. אתה תישאר אנונימי ותוכל להמשיך בחייך כרגיל כאזרח מהשורה, ללא הפליה או משוא פנים והכי חשוב: בלי לסכן את עצמך. זה יותר משצה"ל יכול להציע!

בין אם אתה לפני גיוס, חייל בשירות סדיר, קצין (בכל דרגה!), מילואימניק או עתודאי, היום תוכל לשנות את מהלך חייך ואת גורלך.

זכור! ישראלי אמיתי לא פראייר! צור עמנו קשר היום!

המרכז למשתמט

צה"ל יסתדר בלעדייך

*המודעה כתובה בלשון זכר אך פונה לגברים ונשים כאחד

היום הוא מנהל חברה שעוסקת באינטרנט חברתי. אבל זה לא מיוחד, עושים את זה מלא אנשים.

בדף שלו באינטרנט החברתי של דה מרקר הוא כותב את המשפט הבא: "אם יש אלוהים, הוא כנראה חתול."

כולם חושבים שזה משפט חמוד או לחלופין הלצה טיפשית.

לי זה מזכיר את "מדריך הטרמפיסט":

מחבר : ברדין מקסים

החברים דפקו אותי שוב !!!

והפעם בקשתות – זה מקרה עצוב

לא אם הבחורות – במגדל מים

לא בבונקר אם כל הכתבות

אלה במקום מפחיד כפליים – בקשתות, כן כן בקשתות.

עיר ערבית כאן נראית לעין – אור בכל מקום !

אך זה לא עוזר לי כי בלילה – חושך ותהום !

ערבים בכל פינה ! לך תבין אם מחבל ממולך !

לירות או לא לירות ?! לחיות או לא לחיות ?!

אני הוא טרף קל !

ועל הזמן חבל !

כדור אחד מתוך מאה – יפגע במטרה

אך אין איש יודע – האם היא כבר חוסלה

חושך מדהים ורעש ממרחקים – נשמע כל השמירה

למרות כל הסבל, הפחד, האבל – אני לא בחורה

דרכתי ת'רובה הגדול !

הערבים עכשיו לא יצאו בזול !

מטרה היא כל דבר – אם זה בית או בניין

אם אדם או סתם חתול

בכולם אני יפגע – בול !

הלילה כבר ניצחתי – נשאר לי רק שעה

שעה אחת של שמש, שעה ביממה

את השמירה שרדתי – מאש המחבלים

הקצין תורן קורה לי – להחליף שומרים

אני המנצח, אך אין כאן מפסידים

ואת חיי שמרתי – מאחרים.

מחבר : ברדין מקסים

החברים דפקו אותי – אני שוב בבונקר

לא במגדל מים – אם כל הבחורות

לא בקשתות – אם כל הפרות

אני פה בבונקר, אני כאן לבד

הוכל לעשן ולשיר בדד

הוכל כאן לישון ולקרוא עיתונים

אני כאן בבונקר ואין איש מלפנים.

הייתי פה נצח, וזה כבר נמאס

נשבר לי הזין – כואב הגב

אני פה משתגע – אני רוצה לישון

אקח תנומה קלה, אקפוץ מהחלון

והמגדל גבוהה, וכשאני אקפוץ

אשבור לי את הלסת – אמות בחולות.

המפקד יקרא לי – אני לא יענה

אני ישן בשקט, אך לא בעולם הזה

אימי תבכה בלילה, תזכור אותי תמיד

אני תמיד בבונקר – וזה כבר מעליב

אשאיר לי כבר מזכרת – לרגל המיתה

ויעשן סיגריה – אחרונה

אקרא קדיש עוד פעם

הפעם זה עלי

ולא אשאיר צלי – מאחורי.

מחבר : ברדין מקסים

אנחנו בחוץ זרוקים כמו זונות

והם המניאקים לא נותנים לחיות

רוצים רק חדר לשלושה אנשים

בחורה אחת ומלא זיונים

אבל כמו פוסטמות נזרקנו בחוץ

בעיטה בתחת ומכות פיצוץ

והם עוד צוחקים, והם לועגים

“תחכו בחוץ, אתכם לא מחשיבים"

ויש לנו זמן – הרבה

ומחוסר מעש נתאבד אם הרובה

שלושה קברים – שלושה פרחים

שלושה מצוות – שלושה לבנים

שלוש אמהות בוכות !

שלוש משפחות כואבות !

דמעות זולגות לביוב

ומשם אנחנו כמו חרא נצוף

כל הדמעות בשביל מה ?

אנחנו נישכח בממילא

הפטיש מכה בסדן

הקבר מתפורר – הוא היה פעם איתן

מהבוץ אנו קמים

את הקבר לרסיסים שוברים

אנחנו וודאי נשרוד

קמנו לתחייה – נולדנו לגדולות.

תינוק
מחבר : ברדין מקסים

כמו תינוק הבוכה למוצץ
הוא צורח ודבר מבקש
את כל העולם יהפכו אך את רצונו ימלאו
יגנבו דבר מאחר – הכול בשבילו חוקי ביותר.

ואם ייחרב העולם ולא יישאר זכר קטן
חתיכות העולם יתאחדו
רק בשביל התינוק ההוא.

תינוק זה בגר מזמן
ולא נשאר עוד ילד קטן
תינוק זה עשה רבות
ואף הגיע לגדולות
מכיר אנשים הוא מכל העולם
זימים ושמימים – עולמו המושלם.

חס ושלום אם ימות
זכרו יישאר לעד
ולו מצווה יבנו
כולה מצופה בזהב.

שיר זה נכתב לפני שנים ועד היום הוא אחד האחרונים שכתבתי (כמובן אני עוד הולך לפרסם כאן שירים יותר ישנים שכתבתי על הצבא).

זיכרונות (מוקדש למרפאת מל"י 500).

מחבר : ברדין מקסים

לבי כואב לדעת – עבר זמני ותם

דמעות של צער, אושר – מילאו היום ת'ים

אני איני שוכח – אף פעם לא אשכח

את כל אשר עברתי אם חברי, בדד.

הולך מדכאי אל דכאי

מוחה הדמעות מהבכי

צועק בחוזקה בלא פקודה

רוצה להאמין, אבל זה קרה

אני משתחרר וכך גם אתם

“תראו בחיוב" – זה רק בשבילכם

תודה לכולם, אתם חבריי

עברתי תקופות וזמנים בצה"ל

זיכרונות נחרכו בזמן הפז"ם

מחשבות נקברו בארון ואינם

והצער סוחט כסמרטוט הדמעות

ולאן לאן עכשיו הן זולגות ?

עמוק אל תוך מוחי הצלול, בצל השכחה

ולבדי איתן הולך ובנפשי תפילה

דמעותיי יבשו כצפי

אך המלח נשאר על הלחי

צערי – זקנת אדם

זהו כוחו של הפז"ם.

מחבר : ברדין מקסים

אויב, האם זה כאב כשכדור מרובה נכנס אל לבך הפועם ?

האם ראית שנאה בעיני וזיעה מלוחה של כאב ?

האם הרגשת פלדה קרה קורעת את עור גרונך ?

האם נתתי לך את הזמן להרגיש את כאב עולמך ?

אם לא אז תסלח לי אני מצטער על מוות מהיר כל כך

אבל אל תשכח שאני לא אוהב את הדם הזורם בעורקך.

אתה רק תזכור – בבכי המר אפשר להטביע רבים

אתה לא תחזור ומשפחתך ידעו – אתה לא בחיים.

בשדה הקרב נשברים החוקים

יכולתי למות – אני

ואז משפחתי הייתה אבלה על חייל שהוא בין המתים.

אז סלח לי אויב, אז זה לא פרי בחירה

אחד חייב לעזוב

וזה במקרה יצאת אתה

תורי עוד יגיע...בסוף.

שלושה ילדים זה המון הסעות – אז האישה בשלילה וברגע אחד הפכתי לנהג חד-הורי.

ילדים ותינוקת זה מסובך על שתי רגלים - אז התרסקות על מדרגות (שוב האישה) והפכתי מעשית לאבא חד הורי. חוץ מלהניק (וגם זה אחרי שמגישים לה תינוקת בוכה ולוקחים אותה ממנה אח"כ) היא לא עושה הרבה.

וכשכבר מגיע יום שישי, הילדים הגדולים בידיים הנאמנות של מערכת החינוך, הקטנה על אמא שלה, ויש לי רגע משל עצמי לנח... הרי ברור שהאוטו לא מניע וצריך לטפל בו.

האישה מתחילה להרגיש טוב יותר? אז בואו נצא לשבוע מילואים.

זהו? לא יכול להיות חייב להיות עוד משהו...

אז אולי אפשר להוסיף לעניין ביקור במיון עם בונבוניה שפתחה את העין...

מה עם הכרטיס אשראי שלי, שפתאום התחילו להשתמש בו באוסטרליה...

הכלבה שלי שהחליטה לנשוך פתאום את הבן של השכנים...

דברים קטנים ומעצבנים...
אבל, כמו שאומרים לי כל הזמן "החיים שלי דבש" (או סוכר או תותים – תלוי מי אומר)
ואלו באמת דברים קטנים.

שלילה? רק חודש ואת הרישיון הפקדנו יומיים אחרי הלידה שבמילא היא לא אמורה לנהוג יותר מדי.

התרסקות? מזל גדול. הברך לא נשברה רק מכה חזקה עם שטף דם פנימי די רציני. מנוחה של שבועיים וזה יעבור. גם הבונבונית הקטנטנה שהייתה אצלה ביד בסלקל בזמן ההתרסקות לא נפגעה בכלל.

אוטו לא מניע? 200 שקל לחשמלאי לתיקון האמולטור ובוקר של התרוצצות – קטן עלינו.

מילואים? לפחות ננוח קצת.

בונבוניה פתחה את העין? לפחות העין עצמה לא נפגעה. חתך עמוק על העפעף. ערב היסטרי בחדר מיון ושלושה שבועות של משחה אנטיביוטית וגם זה מאחורינו (רק שלא תישאר צלקת...)

כרטיס אשראי גנוב? שטויות. טלפון מהביטחון של ויזה, הכרטיס נחסם וחדש יחכה לי שבוע הבא בבנק.

כלבה תוקפנית? לא ממש. אפילו משפחת הילד הננשך הודו שהם מכירים ואוהבים את הכלבה.
אחרי 10 ימים גם זה מאחורינו, ופגשתי את הילד אתמול במגרש והוא אמר שהשלים עם הכלבה.

דברים קטנים? בהחלט קטנים.
מעצבנים? מאוד – אבל שאלה יהיה הצרות שלנו.

"הכול דבש"

צבא האהבה יפעל בכל מקום בו יש סכסוך (חוסר באור)

חייליו ומפקדיו ישלחו על מנת להפיץ אור ואהבה אל האנשים אשר זקוקים לה, להקשיב, להביע אמפטיה, לחבק את האויב, שניה לפני שהוא שולח ידו להרים אבן או רובה.
את יחידות העילית של צבא האהבה נוכל לשלוח גם אל מקומות בהם יש סיכסוכים אשר הגיעו לשלב עימות פעיל, באנרגיה הגבוה שלהם, ביכולתם לעשות קסמים להבין את האנשים להמיס פחדים וכאבים, הם יוכלו ללכת בין הכדורים מבלי להפגע להגיע אל "האויב" ולהפכו לאוהב.

בכל יחידה יהיו גברים ונשים אשר המשותף להם הוא ליבם הטהור, השאר יהיה שונה:
- דוברי שפות - ערבית, רוסית, אמהרית, אנגלית, צרפתית.
- בעלי יכולת למשא ומתן
- בעלי ממון ובעלי קשרים
- יזמים
- מרפאים
- מורים
- צעירים ומבוגרים
- גברים ונשים
קבוצה כזאת של לוחמים תוכל לנצל את קישורי אנשיהם על מנת לפתור כל קונפליקט.

לוחמי אור רבים מחכים לרגע שבו הם יוכלו להצטרף לצבא עידן הדלי.

הגיע הזמן להקימו.

http://sites.google.com/a/lohemor.net/army-of-light/Home

אתה רק חייל קטן

מחבר : ברדין מקסים

הם יושבים בבונקר, מפקדים משם

ואתה כמו עצם – החייל הקטן

הם לוחצים על כפתור – ואתה נעלם

לקבר הגעת – לא תחזור עוד משם.

מיליוני חיילים מחכים לפקודה

שנשלחת ממעל, בלי הרבה חשיבה

הם רצים, הם תוקפים

הם בורחים, הם מתים

ולאף אחד לא אכפת !

הם טובים רק לפעם אחת !

דם מדמך תתרום – להציל אחיך תאום

חייל אחד מתוך שניים – ייטמן בקבר פעמיים

אם אלמנה בוכה – על בנה היחיד שנרצח בצבא !

יום וליל תתאבל

זהו זמן אפל – אפל !

למוות תסתכל בעיניים

תקרא קדיש פעמיים

כל היות תתפלל, מהשחר ועד הליל

לבך פועם בחוזקה

פעימה אחר פעימה

יום הדין מתקרב

מעליך מתעופף העורב

זמנך הולך ותם – אתה רק חייל קטן...

כעיקרון מערך הרפואה הצבאית, כפי שאני מבין זאת, מורכב מחובשים, רופאים, ורופאים מומחים. חובשים, אשר הכח הטיפולי שלהם בשגרה הוא דיי נמוך, מסוגלים לתת מספר כלשהו של בי"תים (אני עוד לא בטוח כמה), אקמולים, קלגרונים ופטורים (מריצה, קפיצה, פק"לים וכדומה) ואמורים להפנות לרופא כאשר הבעיה היא לא בסמכות הטיפול שלהם (אין שום בעיה אמיתי שנמצאת בסמכותם, אם הצלחתם להבין). החובש הוא האדם הראשון שהחייל יפגוש במקרה וצצה בעיה בריאותית כלשהי, אם כי הוא זכאי לראות גם רופא במידה ויבקש (יתעקש?) זאת.
הרופא, לעומת זאת, מסוגל לאבחן מחלות שונות וגם לרשום טיפול תרופתי מתאים, או להפנות לרופא אחר שהבעיה היא בתחומו. כמו כן, הרופא הוא היחיד היכול לחתום על גימלים, כלומר על שליחת החייל הביתה (או לכל מקום שהוא רוצה, למעשה) מהבסיס עקב בעיה רפואית. חוץ מחופשות מיוחדות, אשר ניתנות לאירועים הקורים פעם-ב או כאשר חיילים הורגים את הדודים שלהם, ומחופשות רגילות (אגב, שיטת הרגילות השתנתה ממש לא מזמן וסוג של מתקנת או משפרת את המצב) אשר ימיהם קצובים ולא תמיד בהישג-יד, הרי שימי הגימל הם הדרך היחידה לטעום קצת מהבית באמצע השירות.

שילוב של שני אלה, חוסר החופש והמערך הרפואי כאחד שמסוגל לתת חופש, גורמים לכל העסק הבריאותי בצבא להיות מלא בעיות ושונה בתכלית מהמקבילה האזרחית. קודם כל, נתחיל מזה שכמעט כל טיפול, ואני מתכוון דווקא לפשוטים יותר, בבעיה בריאותית בצבא מצריך לראות גורם רפואי; בניגוד לעולם האזרחי והחופשי, חייל לא יכול להחליט על דעת עצמו לנוח קצת במיטה אם הוא מרגיש לא טוב, פעולה שאזרחים רבים היו נוקטים (אגב, אם חיילים בצבא מנסים לקבל ביתים או גימלים, הרי שבאזרחות המצב דווקא הפוך. זה כמובן קשור לחופש<->כפייה, תחושת סיפוק מהעשייה והבחירה באותה עשייה) בלי לחשוב פעמיים. הוא מחוייב לעבור אצל החובש ולהתלונן אצלו כדי לקבל ביתים. במידה והמדדים שלו תקינים (טמפרטורה, לחץ דם, דופק. . .), פעמים רבות הפגישה עם החובש תסתיים פשוט במתן אקמול, כלומר, ללא מתן אפשרות מנוחה לחייל. מעבר לכך, וזה אולי רלוונטי יותר לתקופות של הכשרה, אם חייל מרגיש מספיק טוב כדי לתפקד בכלליות אבל לא מספיק כדי לבצע פעילות מאומצת, הרי שהוא מחוייב לראות חובש כדי להוציא פטורים רלוונטיים.

מיותר אולי לציין, אבל המצב הזה מוביל לכך שחיילים פונים לשירותי הבריאות של הצבא גם כאשר אין הם מרגישים כל חולי, אך ורק כדי לקבל קצת מנוחה, ורצוי מאד בבית. זה נעשה על ידי שקרים, טריקים מלוכלכים לזיוף מדדים, טריקים אחרים הקשורים בבירוקרטיה, והרבה משחק.

בעוד שבאזרחות (איי, איי, אזרחות..) כל רופא מתייחס לעדות המטופל שלו כעדות אמינה, הרי שבצבא המצב מאד שונה. חובשים ורופאים נמצאים בין הפטיש והסדן; הסדן - מטופלים שפונים אליהם, בין אם מסיבה מוצדקת ובין אם לא, והפטיש - המערך הפיקודי של הצבא. כל חייל שמקבל מנוחה כלשהי זה חייל אחד פחות בסדר הכוח של מחלקתו. הקורבנות בכל העניין הם חיילים שבאמת זקוקים לטיפול רפואי. הפניות המרובות לחובשים ורופאים בצבא (מעניין יהיה לבדוק מספרים מדוייקים) על ידי חיילים בריאים מובילה את הסגל הרפואי לחשוד בכל חייל שמגיע אליהם שהוא מרמה אותם. דבר זה מונע מהם להתייחס ברצינות ובתמימות דעת לדברי הפונים אליהם, אחרת מזמן כל הצבא היה יושב בבית. זה מכניס אותם למצב מאד הייתי, אשר פוגע בשירות שהם נותנים. חוץ מאנשי רפואה, עתה הם מתבקשים להיות גם שופטים או אולי אפילו חוקרים; לסנן את החולים באמת מהחולים בכאילו. אין ספק שזה גורם להם לפתח נקודת מבט צינית-משהו.

כמו כן, ניצבים לחולה האמיתי שלנו בעיות בירוקרטיות נוספות. למשל, בעת קבלת מדרסים עקב בעיות כאלו ואחרות, המטופל חייב לעבור דרך מספר מדרסים פחותי-איכות כדי להגיע לאחד המספק את הצורך. או בעיות בקבלת פטור נעליים כאשר הוא מוצדק מאד, וזה מניסיון אישי; חייל שהיה יחד איתי בקורס חובשים ניסה להשיג פטור ללבישת נעלי הרים(?) בגלל בעיות ברכיים (אם אינני טועה). אמנם ביחידה שלו מאפשרים לו להסתובב בנעליים אלו כי מכירים בבעיה שלו, הרי שעל מדי א' הוא מחוייב להסתובב בנעלי-צבא, וכל הביקורים שלו אצל האורטופד הצבאי (האורטופד היחיד בצבא, וגם רופא גרוע, עד כמה שאני מבין. אני לא בטוח אם זה אורטופד או לא, אבל אם אינני טועה הוא היחיד מסוגו בצבא) לא הצליחו להוציא את הפטור המיוחל, לאחר שהרופא התעקש פעם אחר פעם שאין לו שום בעיה, ולעתים גם נהג בו בזלזול וסירב בכלל לבדוק אותו.

המצב הבעייתי שוחק את החובשים והרופאים, בעיקר במרפאות העורפיות (לשם מגיעים כמויות גדולות יותר של חיילים), וגורם להם להפסיק להתייחס כראוי לפונים אליהם. לפעמים זה מגיע לדרגות של המוגזם, כאשר רופאים מסרבים בכלל לבדוק את מי שמגיע אליהם, שלא לדבר על לטפל בהם. חיילים רבים נתפסים כרמאים, והטיפול או אי-הטיפול יכול להיות תלוי בכושר ההבעה של החיילים. ישנו מקרה אחד של חייל שהגיע לרופא והתלונן על כאבי בטן, אך הרופא היה משוכנע שהוא פשוט משקר, שכן זה קרה מספר ימים לפני שכל הפלוגה שלו יצאה למסע או לפעולה מבצעית כלשהי (אני כבר לא זוכר), והרופא חשב שאותו חייל פשוט מנסה להתחמק מאותה פעילות. החובשת, לעומת זאת, האמינה לחייל וניסתה לשכנע את הרופא שיטפל בו. אותו חייל הוסיף לבקר את הרופא עוד פעמיים, כאשר רק בביקור השלישי הרופא אמר לחובשת שאם היא באמת מתעקשת, היא יכולה להזעיק לו פינוי בעצמה. לאחר שפינו אותו, גילו בבית החולים שיש לו אפנדיציטיס, ולולא היה מגיע למיון הוא היה מת (או אולי אפילו, "נהרג"?) לאחר מספר שעות.

חוץ מהשקרים בהם החיילים נוקטים, המצב משפיע עליהם בצורות נוספות. למשל, ישנו מקרה בו חייל הגיע לרופא שהיה, כך מסופר, חמור סבר ולא מסביר פנים. הרופא בדק אותו ומצא שהמדדים שלו תקינים. לא זכור לי אם החייל חזר מספר פעמים לאותו רופא, אבל בסופו של דבר אותו רופא הפנה את החייל לרופאה אחרת שנמצאה באותה המרפאה לחוות דעת נוספת. גם אותה רופאה, שהייתה נעימה יותר, לא מצאה כל מדדים לא תקינים. אך לפני שהחייל יצא מן הלשכה שלה, כשהיה כבר ליד הדלת, הוא מסר לה פריט מידע (ואנא סלחו לי, קוראים יקרים, אך אינני זוכר מה זה היה) שאיפשר לה לאבחן את הבעיה שלו ומייד לשלוח אותו לקבלת טיפול מתאים.

אמנם סיטואציה זאת לא בלעדית לצבא, אבל היחס אשר מראה הרופא למטופל שלו משפיע מאד על מסירת הפרטים של החולה. חולה אשר מרגיש שמזלזלים בו, לא מתייחסים בו כראוי, עלול שלא למסור את כל המידע הרלוונטי, מה שיפגע בדיאגנוזה ובטיפול בו. במקרים מסויימים הדבר יכול להיות קטלני.

אופן נוסף בו כל הנושא משפיע על התנהגות של חיילים מתבטא בחבלה עצמית. חיילים המשתוקקים להוציא גימלים כדי לחזור הביתה יתדרדרו לעתים לגרימת נזק עצמי, מה שמחוץ לקונטקסט הזה יקושר לרוב לנטיות אובדניות או לבעיות נפשיות אחרות. לפעמים הם גם יעזרו בחברים שלהם לשם השגת המטרה. מובן שבמקרים כאלה החייל ישולח הביתה (אם כי מסופר על מקרה אחד של חבלה עצמית שהסתיים בלא יותר מביתים), אך באיזה מחיר? הגענו למצב שבו בני-אדם גורמים לעצמם נזק וסבל רק כדי לחזור לבית.

הייתה כתבה דיי ארוכה בנושא לא מזמן במחנה. אני לא חושב שיש ממש דרך לפתור את הבעיה הזו, אשר מקורה בטבע הקיומי הלא רגיל של אותם בני-אדם המשרתים כחיילים. אולי דווקא השינוי האחרון בשיטת הרגילות, אשר מקנה עתה לחייל 15 (20?) ימי חופשה בשנה במקום חופשות של 5 יום מדיי ארבעה חודשים, תביא לשינוי חיובי גם בתחום הזה. במידה והחייל יהיה באמת נואש לחזור הביתה, הוא יוכל לנצל את ימי החופשה שלו במקום לדפוק לעצמו את הרגליים.

• ביום שני בלילה לפני המילואים אוקונור קרא לי לשתיית חג המולד
  גם בוסי והפרופסור היו שם, לא הלכנו הפעם לפאב הבית אלה למקום אחר. הייתה שם עוד אישה מהמושב שלנו שחפרה לבוסי במוח. בשלב מסויים (11:30 בלילה) הגיעה הבת שלה, בת 15 עם המורה הפרטי שלה. ה"מורה" הזה בדיוק היה במילואים ולכן הגיע על מדים ועם נשק. הוא עמוק בתוך שנות השלושים שלו. האמא מאוד שמחה לראות אותם והציגה לכולנו את הבת והמורה שלה...בחייאת, מה לא ברור לך מה קורה פה? או שאת לא רוצה לראות?
  בחורה בת 15 מסתובבת בלילה עם המורה שלה?
  הולכת איתו לפאב?
  אני לא זוכר שכשאני הייתי תיכוניסט, שהיינו מסתובבים עם מורים.
  אני לא יודע להגיד בדיוק מה טיב היחסים בין הילדה למורה, אבל אני יודע להגיד שזה נראה רע.
  ואם זו הייתה הבת שלי, לא הייתי שמח כ"כ לראות אותה באמצע הלילה בפאב עם גבר בן 30 ומשהו.

• באותו ערב החברה יצאו החוצה מהפאב לעשן. למרות שאני לא מעשן יצאתי איתם
  כי הרי הגעתי בשביל החברה. ופחות בשביל הפאב המוזר הזה.
  בכל אופן ממרום 35 (כמעט) שנותי, לא עישנתי מעולם, התחלתי לעשן בצבא כמו כולם אבל אחרי שבועיים הבנתי את הרעיון והפסקתי. דברים מתקדמים יותר גם לא עישנתי מעולם.
  למרות שמסביבי רבים היו מעשנים גוינטים למינהם איך שהוא מעולם לא הגעתי לזה בעצמי.
  לא מתוך אידיאולוגיה עמוקה שזה אסור או מסוכן אלה פשוט לא יצא, וזה לא עניין אותי מספיק בשביל ללכת לחפש את זה.
  בכל אופן יצאנו ואז הפרופסור שולף גויינט מהכיס מדליק ומעביר אותו.
  כשהוא הגיע אלי העברתי אותו הלאה. כמו שהייתי מעביר הלאה סיגריה רגילה שהייתה מגיעה אלי.
  לא רציתי לנסות בפעם הראשונה כשאני יודע שבעוד כמה שעות אני צריך לקום ולנהוג לקצה השני של הארץ למילואים. אבל אח"כ חשבתי לעצמי עד כמה זו הייתה הסיבה או שזה היה סתם תירוץ?

• בנושא אחר לגמרי.
  עושה איתנו מילואים סלברטי אחד. בעצם סלברטי לייט, לא ראיתי אותו מעולם בעיתון ברכילויות, לא תמונות פפרצי ולא כתבות על חברות שלו.
  מצד שני יש לו תוכנית שבועית בטלביזיה, ואין אחד שלא מכיר את הפרצוף והשם.
  הוא מ"מ אצלנו, מגיע כל פעם כמו שעון. בחור נחמד מאוד.
  ראינו כולנו איך הוא מתקדם, איך התחיל בלילות באוהל ולאט לאט התקדם.
  אבל תמיד נשאר עם הרגליים על הקרקע. אחד משלנו, ולכן אנחנו לא התרגשנו מההיכרות איתו.
  ביום שלישי הגענו בבוקר למילואים ואחרי הגיוס היו כמה שעות עד להתחלת הלו"ז. החלטנו לסוע לבאר שבע
  לאכול משהו ולהעביר את הזמן.
  פעם ראשונה ראיתי אותו מול אנשים אחרים.
  בדוכן השווארמה המוכרת קפאה... אתה הוא? אז תעשה... באמת? זה אתה?
  כל מי שעבר ליד השולחן שלנו נעצר והתחיל להתלחש
  לי זה היה מוזר ואז הבנתי הבן אדם שהוא כאמור אדם נחמד מאוד שזו פרנסתו והוא לא עושה קרחת בשביל שידברו עליו למחרת. ככל הידוע לי לא עשה אף פרסומת.
  הוא לא מאילו שרצים אחרי הצלמים, וקוראים להם לכל מקום שהוא נמצא בו
  ובכל זאת, הוא נתון למעין הטרדה שלא פוסקת מצד סתם אנשים ברחוב. ולמעשה כל האנשים ברחוב.
  אז נכון, זו הפרנסה שלו, וכל אדם ברחוב הוא לקוח פוטנציאלי אבל בכל זאת.
  אני לא בטוח שאני לא הייתי מתחיל לצעוק או לפחות לענות בציניות עמוקה ועוקצת לאנשים האלו.

הגיעו אנשים שהיו חיילים סדירים שלי כשהייתי מ"פ. הם נראים בדיוק אותו דבר רק קמטים כבר מתחילים לצוץ
הפרצופים קצת מתעגלים, השערות קצת מלבינות או נעלמות פה ושם.

ההוא התחתן לפני המילואים הקודמים היום יש לו כבר ילד.
אחר דווקא הספיק להתגרש בזמן הזה.
לזה יש כבר שלושה ילדים וההוא עוד שנייה פרופסור.
זה עזב את ההי טק והיום הוא יבואן.
ואחר עזב את האוניברסיטה ודווקא נכנס להיי טק.

דווקא לי נראה שלא השתנתי כמעט מהמילואים האחרונים, אני אותו אדם החלפתי מקום עבודה אבל לא היו לי שינויים מהותיים בחיים.
אחרים נראים כאילו עברו תהפוכות, זה כנראה קשור לעובדה שאני מעודכן במה שקורה בחיים שלי על בסיס רצוף ואותם אני פוגש פעם בשלוש שנים.

אז מה היה לנו שם?
כאמור אנחנו עכשיו שייכים ליחידה חדשה, מהיחידות המפורסמות והנודעות של צה"ל
והאמת שרואים את ההבדל, הפעם היה מאורגן בצורה שלא מזכירה מילואים.
שלושה ימי אימון? אני ראיתי בעיני רוחי משהו בסיגנון של
יום שלישי - גיוס וחתימה על ציוד
יום רביעי - מטווח
יום חמישי - הזדכות ושיחרור
כבר שהגענו קיבלנו דף שעליו מצויין הלו"ז של שלושת הימים הבאים
למרות שהתבקשנו להגיע ב 9 הל"וז מתחיל בארוחת צהרים שלאחריה שיחת פתיחה באחת וחצי.

האירגון של אנשי היחידה החדשה שלנו שאליה הצטרפנו היה מדהים.
הם לא הביאו הכל איתם ולא התבססו כמעט בכלום על בסיס האימונים שבו שהינו.
ככה הנהגים, החובשים וכל המסביב היה מהיחידה ותפקד למופת.
פעם ראשונה שאני פוגש נהג אביר שממש שמח לכל משימה שמטילים עליו
שמחכה ליד האביר בחמש וחצי בבוקר מוכן לצאת לדרך.
נגד שמיד נכנס לרכב ונוסע חזרה לבסיס ברגע שמתברר לו שמישהו שכח את הסטיקלייטים לירי לילה
פעם ראשונה שהרס"פ לא צריך לחתום על כלום, והכל נמצא.
המ"ק, האלונקה והחובש הגיעו באופן קסם כלשהוא תמיד בזמן ותמיד למקום הנכון.

מצד שני, שהיינו בבסיס אימונים כל-שהוא בדרום הארץ.
הם עשו כל מה שיכלו כדי לסכל את האימון הזה.
אוהל אחד לכל הפלוגה? מספיק בהחלט, תצטופפו.
מסתבר שלמכולה שכולה מחוררת נכנסים מים כשיורד גשם, הייתם מאמינים?
מפתיע. כנראה שהם חשבו שהיא אמידה לגשם ולכן זו המכולה שבתוכה כל מזרוני הבסיס.
מה אי אפשר לישון על מזרון ספוג מיים?
כולם התלוננו, גם אני, אבל בסוף כולם הסתדרו, רבים יצאו לישון בבית כל לילה (וחזרו בזמן, לפנות בוקר)
אחרים קפצו לבית החייל בבאר שבע.

אבל בסך הכל למרבה ההפתעה היה אימון מאוד מוצלח.
בזמן כ"כ קצר ואנשים שלא החזיקו נשק שלוש שנים והגענו למסלולי חולייה רטובים
העיקר הוא שאנשים שכבר היו במסיבת סגירת הגדוד נפגשו שוב
ושוב הוכיחו לכל מי שלא ידע מקודם שהם אנשים מדהימים אחד אחד.
98% מהאנשים שקראו להם הגיעו. בזמן.
גם את היחידה זה הפתיע, הם לא ציפו לזה ולכן לא היו מוקצים לנו מספיק ימי מילואים.
אבל יחידה כזו מיוחסת וכזו עשירה יכולה לבלוע בתקציב שלה גם חריגה של מאות ימי מילואים

יש את הסטיקר הזה "אני גאה להיות מילואימניק"
האמת, אני באמת גאה. זה לא שישבתי בבית שלוש שנים והייתי עצוב למה לא קוראים לי
אבל, כששמעתי שסוגרים את הגדוד קצת נעצבתי, המחשבה שלא צריכים אותי יותר.
זה לא כאילו אני חושב שגורל המערכה הבאה מונח על כתפי, אבל תמיד הייתי חלק מזה.
170 לוחמים (בערך) התייצבו ביום שלישי כל אחד השאיר מאחוריו את החיים האמיתיים שלו והגיע לשחק בחיילים
זה לא ברור מאליו, בטח לא היום כפחות ופחות אנשים עושים מילואים.
הילדים שלי ממש התקשו להבין מה זה מילואים ולמה אבא צריך ללכת, הם לא מכירים את זה מהסביבה.
אנשים טובים, כאלו שאני אוהב, החליטו לעצמם שמספיק ויותר ויותר מהם לא עושים יותר מילואים מבחירה.
אבל אני לא הרגשתי פרייאר בשלושה ימים האלו.
אני הרגשתי גאווה, לפקד על אנשים מופלאים שכאלו.
והאמת? הם באמת גיבורים בעיני.

וואו זה יצא פלצני ברמות, אבל ככה הרגשתי
ואם הרגשה אי אפשר להתווכח, אי אפשר להסביר לה.
ככה זה.

שעל זה נאמר "ארץ אוכלת יושביה", ועל כן נמליץ להתגייס למטרות אחרות: עזרה לילדים ולמשפחות אשר נפגעו מעוולות ופשעי הרווחה, שרות אזרחי כנגד הרווחה ונגד שחיתות ואפליית השלטון ובתי המשפט.