נתחיל מההתחלה.
יום חמישי, פורטוגל-גרמניה.
לורי הזמין אליו ל”פאב” שלו. למען הדיוק מדובר בפאב/בית קפה/אולם הופעות/גן אירועים (כל האפשרויות נכונות). הפאב נמצא במושב שצמוד למושב שלנו אבל בדרך מפותלת וצרה בתוך יער על דופן ההר.
הגעתי בדיוק בזמן (עשרים לעשר) ובתזמון מופלא ביחד עם אוקונור.
המקום היה ריק (כרגיל). לורי חיכה לנו ויענק’לה היה שם במשמרת. הטלוויזיה על קצה הבר, בדיוק שריקת הפתיחה. ישבנו לאורך הבר שלושתנו, גולדסטאר ובושמילס (שהתחלף אח”כ בגיימסון). במהלך הערב הגיעו והלכו עוד כמה לקוחות שיענק’לה טיפל בהם במסירות. היה נחמד מאוד. אנשים מעניינים ונחמדים, מקום מוצלח, משחק לא רע (למרות שהייתה שם רק קבוצה אחת ולא הנכונה).

בתום המשחק שחררתי לאוויר את התיאוריה שלי – גרמניה לוקחת את היורו הזה.
וככה זה יקרה – לא משנה מי תנצח קרואטיה או טורקיה היא תפסיד לגרמניה בחצי הגמר.
רוסיה תנצח את הולנד (ואת זה אמרתי כבר ביום חמישי) אבל תפסיד לאיטליה בחצי הגמר.
ובגמר ישן נושן של גרמניה – איטליה. גרמניה תנצח ותזכה בתואר.

אוקנור הסכים להתערב איתי כשהוא טוען כשקרואטיה תזכה… (ההימור שלו החזיק מעמד בקושי יום אחד)

בסוף המשחק יצאנו למרפסת. אויר טוב, נוף מדהים, אנשי שיחה. היה ממש נחמד ובלי לשים לב השעה כבר שתיים וחצי. יענק’לה היה הראשון לעזוב. נכנסנו חזרה פנימה והמשכנו לדבר. תוך כדי אוקונור הזמין עוד חצי בירה ועוד אחד וצייסר גיימסון ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
מתישהו באמצע גם הדליק ג’וינט ועוד שליש בירה כדי להוריד אותו.
בשלב הזה הוא כבר לא הלך ישר, דיבר שטויות חזר על עצמו שוב ושוב ובכלל עזב את המציאות לזמן מה.
מביך. ממש לא נעים. מה אני אמור לעשות? בן אדם בן 45. הבת שלו בגן עם הבת שלי. איש מבוגר.
כבר יצאתי עם אוקונור כמה פעמים ואני רגיל שבזמן שאני שותה בירה הוא שותה חמש. על כל צייסר שלי הוא מוריד שלושה. ובדרך כלל הוא מתמודד יפה עם הכמויות האלה.
הפעם הוא לא התמודד יפה. ממש לא.
במשך כחצי שעה ניסינו לשכנע אותו בטוב לוותר על המפתחות לאוטו – ללא הצלחה.

אז מה לעשות? לקחת לו בכוח? להתקשר לאשתו?
בדיעבד, כן! בהחלט זה מה שהיינו אמורים לעשות, לורי ואני.
אבל כאמור גם אנחנו שתינו (ברמת הסביר) השעה כבר הייתה כמעט ארבע בבוקר והיינו עייפים, ושנינו לא נתקלנו במצב כזה ושנינו ריחמנו והיינו נבוכים מהסיטואציה כך שבסוף נכנענו לו. שינהג הביתה.
עשינו עוד ניסיון כשהוא הסתבך עם הקודן. אבל לשווא.

נפרדנו מלורי ויצאנו לדרך.
כאמור הדרך צרה מפותלת ובדופן ההר. יש מספר מקומות שירידה מהכביש שם יכולה לגלגל את האוטו לתהום…

איזו טעות. איזה חוסר אחריות.

נסעתי ראשון. שני מטר לפניו על 10 קמ”ש הוא מאחורי לא תמיד נשאר ישר על הכביש. הוא מתקדם אחרי אבל בסלאלום.
אחרי סיבוב אחד הוא משתפשף על הגדר בצד הכביש ולי נופל האסימון שלא חסר הרבה וגם הוא נופל אחרי האסימון.

הדרך ארכה כשנה. (לא זו לא טעות, ככה הרגשתי) למרות שהשעון הראה שלקח לנו חצי שעה.
כל הדרך אני עם עין אחת על הכביש עין שנייה בראי והמח מנסה לחשב זוויות התנגשות וחישובי תנע כדי שבכל רגע שאני רואה שהוא מפספס סיבוב או משהו כזה יהיה לי פתרון מוכן, איפה אני אמור לעמוד ולאן להתקדם כדי לחסום את הנפילה שלו עם האוטו שלי.

באמצע הדרך הוא נעצר. עצרתי גם, יצאתי מהאוטו ומיהרתי אליו. “הכול בסדר, אני רק מדליק סיגריה.” הובלתי אותו ככה כל הדרך עד לביתו.
הגענו. עצרתי מעבר לחנייה שלו. הוא חנה אחורה לתוך השיחים. ניגשתי פתחתי את הדלת ליד הנהג, מה קורה? שאלתי. הוא נעץ מבט בוהה בדלת הפתוחה, מי זה? שאל. ואז זיהה. מה אתה עושה כאן? שאל בהפתעה.
עזרתי לו לרדת הביתה תוך שהוא ממלמל מיני תודות על היותי ג’נטלמן אמיתי.
מיהרתי הביתה כשאני עדיין רועד מזיכרונות הנסיעה הזו. בארבע ורבע נכנסתי למיטה.

אתמול, יום שבת נפגשנו שוב שלושתנו באותו מקום.
הודעתי לו שזה היה חוסר אחריות מצדי ואני לא מוכן שזה יחזור על עצמו.
הוא הודה ששתה יותר מדי, ואכן היה אמור לוותר על המפתחות אבל משום מה לא עשה זאת. והתנצל על כל האירוע, ועל חוסר הנעימות וסגרנו את הנושא.
חוץ מזה רוסיה ניצחה את הולנד במשחק מצוין, כשלמעשה (שוב) הייתה רק קבוצה אחת על המגרש.
בסוף המשחק התפזרנו כשכולם פיכחים.
רק בכניסה למושב שלנו כשאני פניתי ראיתי שהוא ממשיך ישר ולא נוסע אחרי, כשההימור שלי שנסע לפאב הבית שלנו. (להשלים את המכסה?)

למדתי לקח!
זה באמת לא יקרה יותר. דבר ראשון נחתוך לו את השתייה הרבה יותר מוקדם כדי למנוע ממנו להגיע למצב הזה.
דבר שני אם נגיע שוב למצב כזה, אז גם בכוח אם צריך, אבל המפתחות לא יהיו אצלו ביד ומישהו יסיע אותו הביתה.

ואחרי שהבנתי עם עצמי שנסיעה כזו לא תקרה שוב, מה לעשות אם חבר אלכוהוליסט? בתור היותו אירופאי הוא שותה כמויות כאלו, שרק לראות אותו יכול לשכר אדם בוגר. ואני מודה שבד”כ הוא יודע מתי להפסיק ולא מגיע למצב כזה. אבל מסתבר שלא תמיד…
אולי אני צריך לדבר עם אשתו על הנושא. זה כבר לא במצב של שתייה חברתית, הבן אדם פשוט אלכוהוליסט.

היום ניפגש שוב באותו מקום ואולי גם הברון, הפרופסור ועזרא יגיעו.
עוד משחק טוב ב”פאב” הנטוש. וכנגד ההערכות איטליה תנצח היום.

ואני אתייעץ עם לורי, מה לעשות עם אוקונור…

Balvenie 12 Doublewood - כנראה שהטעם שלי עקבי מאז הפעם האחרונה - צבע כהה-אדמדם יותר, אף עם וניל, לא הרבה שרי כמו שציפיתי ומשהו הדרי, אולי קלמנטינה. פה מלא ומוצק, עץ כמעט לעיס, יובש מצויין עם פירותיות ברקע. מוצק ושרירי - אחלה וויסקי. קונוטציה: מקאלן אלגנסיה.

משם המשכנו ל- Glenfiddich 15 Solera Reserve. קראתי לו לפני שנה כבול-לייט, והיום אני חושב קצת אחרת. באף פירות כמו תפוח, שרי עדין, ומשהו מעושן עדין מאוד - כנראה מהחביות. גוף בינוני קליל, פירותי וטעים אבל עם תבלינים קצת חריפים וגוף יותר משמעותי מאחיו הצעיר, באפטרטייסט חוזרת עוד רמיזה קלה של חבית בדמות קליה, פלפל ואולי עשן. יותר עדין מהבאלוויני, פחות עדין מגרסת ה-12, כנראה עקב שימוש בשליש חביות חדשות.

ויסקי שלא שמעתי עליו, שהובא מסקוטלנד - Glen Turret 10, צהוב בהיר מאוד, מריח טחוב ומעט כבולי, מאחריו לימון ואולי וניל, קל בפה, חד וחמצמצץ. ויסקי עדין ורענן. קונוטציה: לדאיג עם פחות כבול.

מהיבשה עברנו לאיים - עם לגוולין 16 וטאליסקר 18, שראויים שניהם (ויקבלו) לפוסטים משלהם. הראשון בוצי, כבולי, שמנוני ומלוח, והשני חריף, עצי, עשיר ומלא, כנראה הבקבוק האהוב עלי מהמדף.

ככה חייתי לי בשלום. אני מתרגל יותר ויותר לטעם הוויסקי, נהנה ממנו יותר ויותר. מנסה בפאב דברים נוספים והימים עוברים להם. בנתיים גם ג'וחא מתחיל לשתות וויסקי (בזכותי) והוא ועוקצנית מתחילים להגיע ולהצטרף אלי למוצ"שים על המרפסת.

לאט לאט מפלס הבקבוקים מתחיל לרדת. וכל פעם שאני מושיט יד אל המדף, שנייה לפני שאני מוריד את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין ואני מסתכל עליו חזרה ואומר לעצמי שאת הגוני בנתיים אני משאיר סגור.

אבל למה?
למה? מה לעזאזל חשבתי?
הבושמילס מאלט כבר חבר וותיק שלי, אז למה אני מקפיד לשכנע את עצמי לשמור על הבקבוק סגור? אני משוכנע שהייתה לזה סיבה טובה בזמנו, אבל היום זה נראה לי סתם קטנוני.
מה גם שבקבוק של בלווני דאבל ווד אמור להיות בדרך אלי ברגעים אלו ממש, ואין לי ספק שהוא ייפתח ברגע שיעבור את הדלת. מה יהיה אז? להשאיר את הג'וני סגור כדי להתרכז בבלווני? ומה אח"כ? תמיד יהיה משהו חדש.

כבר שבוע שכל פעם שאני מושיט יד אל המדף, שנייה לפני שאני מוריד את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין ואני מסתכל עליו חזרה ושואל את עצמי למה בעצם אני לא פותח אותו? מה הבעיה? למה התכוון המשורר כשהחליט לא לפתוח אותו?

זהו, נפל דבר, שבוע כשהושטתי יד אל המדף, שנייה לפני שהורדתי את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין, והפעם החלטתי שאני פותח אותו.
אבל אז ילד התעורר בצעקות אבא אבא ועזבתי הכל ורצתי לחדר, כשחזרתי כבר עבר המומנטום וכבר לא פתחתי כלום. אחר כך הייתי חולה ואני כבר יודע שזה מעוות את חוש הטעם.
וככה חלף השבוע, אני כבר נהנה מההחלטה לפתוח אותו אבל לא הייתה הזדמנות מתאימה.

במוצ"ש ג'וחא ועוקצנית הגיעו לדרינק השבועי. ואז גם הודעתי להם חגיגית שאני פותח סוףסוף את הג'וני. עוקצנית מייד הצטרפה אלי לכוסית בזמן שג'וחא המרובע נשאר עם הבושמילס מאלט.
איזה כיף. יצאנו למרפסת (היה קר) כבר המון זמן לא יצא לי לשתות ג'וני שחור. הוא לא נכלל בנסיונות הטעימות שלי ושל אוקונור כי אנחנו מכירים אותו, אבל, מצד שני יקר מדי בשביל סתם וויסקי ליד הבירה בימי חמישי ככה שיוצא שהוא נופל בין הכסאות.

אז עכשיו יש לי אותו בבית והוא פתוח ואפשר לשתות ממנו.
הוא מעושן קלות, יש בו מעין בלאגן שמתרוצץ בפה בזמן השלוק מאחורי הכבדות של העישון.
אומנם הוא בלנד ולא סינגל מאלט אבל הג'וני השחור פשוט מצויין. לא לחינם הוא נחשב הבאנקר של הוויסקי – הוויסקי שכולם אוהבים.

וגם אני.

אני נוהג לקטר די הרבה עליו. הבעלבית קמצן במיוחד, נגזר מזה המחירים הגבוהים, זה שאין אוכל נורמאלי בפאב, החיסרון של הנשנושים על הבר והעובדה שיש רק ברמנית אחת במשמרת. זה מספיק ביום רגוע אבל בזמן עומס היא גם הברמנית גם המלצרית וגם אמורה להספיק לשטוף כלים. אומנם טיפטיפ ועוקצנית (זה אולי הדבר שלוקח לי הכי הרבה זמן פה – למצוא שמות קוד לכל האנשים שמתוארים פה) שתיהן נשות חייל, אבל בכל זאת זה טיפה מוגזם...
ולמרות כל הקיטורים שלי עליו אני שם כל יום חמישי כמו שעון. יושב על הבר עם ג'וחא ואוקונור.
ולמה? "כי השכנים טובים בעיני". האנשים שמגיעים לשם הם האנשים שלי, אנשים כמוני, מהסוג שלי. זה כמעט מועדון חברים קטן וסגור שכולם מכירים את כולם. ככה תמיד יהיה על מה לדבר ועם מי. וכשמגיעים אנשים מבחוץ אז או שהם בסדר או שהם לא מפריעים. אם הם לא מתאימים הבעלבית (אדם לא נחמד – כבר אמרתי) יודע להיות מגעיל במיוחד כך שהם לא נשארים הרבה ולבטח לא חוזרים שוב.

אחרי הפתיחה הארוכה הזאת, אפשר לחזור לעניין.
חרגתי מהרגלי והגעתי ביום שלישי כדי להשתתף בשמחה.
מחוץ לדלת שלט שמכריז על מסיבת ריקודים לכבוד היום הולדת. (אף אחד לא רקד, היו כמה שהתנדנדו קלות אבל זה פאב אז ייתכן שמדובר בכאלו ששתו קצת יותר מדי)
גוחא ואוקונור כבר היו בפנים, מה שדי הצחיק אותי כי ג'וחא אמור להיות בקורס במרכז הארץ ולכן פספס את שלושת הימי חמישי האחרונים, אבל ליום הולדת הוא הגיע.
היה dj במקום שבדרך כלל עומדת הטלוויזיה. הייתה עוגה שטיפטיפ ועוקצנית טענו כל אחת שהשנייה אפתה. היה תפריט חדש מפורט ועם מחירים זולים טיפה יותר (לא במיוחד ליום הזה אלה בכלל) והכי חשוב, היה חצי מחיר על כל הוויסקי (בצייסרים).
אני (שכזכור החלטתי לפני כמה חודשים שאני צריך להרחיב את הניסיון וויסקי שלי ולכן צריך לטעום ולנסות מדי פעם דברים נוספים וחדשים) ואוקונור (שלפעמים נראה לי שהוא ינק וויסקי במקום חלב וששמח מאוד להצטרף אלי בטעימות) מאוד שמחנו לשמוע את העניין הזה וחיפשנו מה נשתה היום.
לקחתי לידי את התפריט החדש וחיפשתי מה עוד לא טעמתי.
אומנם התפריט מפורט והמחירים נעימים יותר ממה שזכרתי, אבל המגוון לא גדל. והוא לא גדול במיוחד. החלטתי ללכת על הגלןמורנגי 10 שעדיין לא טעמתי והומלץ לי כמה פעמים כוויסקי טוב למתחילים כזה שלא אמור להיות כבד מאוד.

אומנם וויסקי אני מעדיף לשתות בכוס ולא בצייסר,
בכוס אפשר (וצריך) להוסיף טיפה מים.
בכוס אפשר (וצריך) להתענג יותר על הריח.
אבל זה מה יש... שאפתי ריח די חלול, כלומר כאילו הוא לא עשוי מכלום, הזכיר לי את הריח של הגלןפידיך. האמת שגם הטעם די מזכיר. מאוד קל, טעמים עדינים מאוד (היחידי שהתאים לי למשהו שאולי זיהיתי זה שקדים, יכול להיות?) שכמעט ולא נשארים בפה.
גילגתי את הוויסקי מסביב ללשון לפני שנעלם, אבל הארומה שלו נעלמה כמעט יחד איתו.
כמה שניות וכאילו לא בא אל קירבו.
סה"כ חוות הדעת שלי שמדובר בוויסקי טוב, שמאוד מאוד מתאים למתחילים, חלק מאוד, אבל עכשיו שאני עושה את הצעד קדימה אחרי האירים אני מחפש את המשהו השונה, המיוחד, הטוב יותר מהם, והגלןמורנגי לא עשה לי רושם כמהו שטוב יותר מהבושמילס מאלט 10 האהוב והטוב שלי.

יפה, מה יבוא עכשיו? אוקונור החליט לעשות מעשה והלך ללטוש עיניים בדיספלי לראות מה מתחבא שם. הוא חזר עם חיוך ולא רצה להגיד מה מצא שם, אז ביקשתי מטיפטיפ את הבקבוק.
גלןליבט 12 (שלא היה רשום בתפריט)

בריחות אני חלש מאוד ואני מודע לזה אבל בכל זאת מנסה, לא ריחרחתי משהו מיוחד. וזה דווקא מה שהפתיע אותי כי השלוק הראשון ממלא את הפה בעץ שמגיע ללא הכנה (להבדיל מהבלווני דאבל ווד שמריח כמו נגרייה) אבל זה בדיוק מה שאני מחפש בסינגל מאלט, שירגש אותי.
שיהיה בו איזה ערך מוסף. לגלןליבט יש ערך מוסף. הוא טוב מאוד. הוא נשאר לאורך זמן לא רק בפה אלה גם מעקצץ בשפתיים. הפעם היו טעמים רבים שכמובן לא זיהיתי דבר מהם. אבל זה לא מפריע לי להנות מהמגוון הזה. יחסית לגלןמורנגי שנשתה לפניו הוא אחר. הוא מיוחד יותר, עמוק יותר, מגוון יותר. הוא נכנס לקטגוריה שהגדרתי לעצמי שאני רוצהמשהו אחר מהאיריים.

בכל אופן יום שלישי מחר יש עבודה, אז לא נשארתי עד מאוחר. ביקשתי מטיפטיפ עוד גלןליבט אחד וחשבון. בנתיים פיטפטתי עוד עם ג'וחא ועם עוקצנית שהייתה תלוייה עליו באותו זמן וניסתה לשכנע אותו לרקוד איתה (כן, הם זוג). בנתיים אוקונור הזמין אותי לעוד גלןליבט אחד.
ואחרי הצייסר הרביעי העקצוץ בשפתיים התחיל להתפשט טיפה מעבר לשפה העליונה לכיוון האף. כמו אחרי טיפול שיניים כשההרדמה עוברת.
גלןליבט 12, חבר חדש ברשימת הוויסקים שאני אוהב.

(ניסיתי להוסיף פה קישור ונכשלתי אז הנה הוא:)

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=104&msgid=108808

זיהיתי בקצה המדף בפאב את הגלןמורנגי. ביקשתי מדבורה הברמנית למזוג לי כוס, אבל במקום וויסקי היא חזרה עם מבט עקום ולחשה לי... "הגלןמורנגי 10 עולה 70 שקל" נראה לי מופרך ובלתי הגיוני בעליל, זה בקבוק של 50-60$ לליטר אז 70 שקל למנה? זה יוצא הכנסה של 1200 שקל לבקבוק שעולה 250 שקל?????? אני עוד יקדיש פוסט מיוחד לפאב הבית שלי ולמחירים שלו, אבל אין ברירה הוא היחידי באיזור והוא מתנהג כמו כל מונופול דורסני. בקיצור, די נבהלתי מהמחיר. מרפי שישב איתנו כמידי יום חמישי מאוד התלהב מהרעיון שלי של לנסות משהו חדש כל פעם, הפייבוריט שלו הוא המקאלן. אבל כבר נכנסנו לשיחה על סוגים שונים וכיוונים שונים והוא ביקש מדבורה בלווני.

דבורה הביאה את הבלווני 12 דאבל ווד, אבל לא מצאה אותו בתפריט ולא ידעה כמה לגבות עליו.

היא התקשרה מיד לבעלהבית ושאלה כמה עולה כוס בלווני בשביל מרפי. לאחר התלבטות קטנה קיבלה תשובה שעבור מרפי זה 50 שקל.

מרפי כטוב ליבו בוויסקי הזמין מיד שלוש כוסות לו, לי ולג'וחא.

לקחתי את הכוס בשתי ידים, דבר ראשון הסתכלתי, גוון אדמוני ממש.שונה מאוד מהוויסקים שהכרתי.
הריח, פשוט וקל ריח של עץ. שום דבר אחר לא מצליח לפרוץ את הריח החזק כ"כ של העץ.
הוויסקי הזה מתיישן בשתי חביות ולכן סופג פעמיים את הריח והטעם של העץ (מכאן כנראה גם מגיע השם שלו)
למרות שגם על הבושמילס מאלט שיש לי בבית כתוב שהוא מתיישן בשתי חביות והוא אפילו לא קרוב לריח הזה.

שלוק ראשון, טעם של עץ, כמו הריח אי אפשר להתחמק מהעץ. אבל זה לא עץ אקליפטוס או אורן או משהו מוכר, לא יודע להסביר את זה אבל זה עץ אדיר, ענק מאלו שבני מאות שנים. ישן. יבש. מדהים.
השלוק הראשון נעלם לי. פתאום אני קולט שהנוזל כבר מזמן איננו ואני עדיין מתלבט עם טעמי העץ.
עוד שלוק מגלגל אותו בפה, על הלשון מסביב. הפעם כבר מסביב לעץ יש כל מיני דברים אחרים שלא הצלחתי לתת להם שמות אבל הם שם. (כמה חבל שקראתי את ההמלצה של Islay רק אח"כ לנסות לדמיין טעמים באותו זמן ולמצוא התאמות)

אח"כ מרפי סיפר על טעמי קרמל מאחורי העץ, אני, כאמור לא זיהיתי את הטעמים.

בקיצור, עד כמה שאני אוהב את הבוש מאלט שלי ואני חושב שהוא טוב, התברר לי שבעצם הוא בכלל לא בקטגוריה של הגדולים. הדאבל ווד הזה, טוב בעשרות מונים ממנו. זה בכלל לא באותה סקלה, בכלל לא בר השוואה.

עברו כבר יומיים וחצי מאז ועדיין לא נרגעתי מהעניין הזה.
הוויסקי הזה כ"כ טוב, כ"כ מתאים, כ"כ נכון שזה פשוט לא יאמן, הוויסקי הזה תפס אותי לא מוכן.
הייתי מוכן לוויסקי שיהיה לי קשה לשתות, הייתי מוכן לוויסקי חזק, הייתי מוכן לכל מיני דברים. לכזו רמה מעולה לא הייתי מוכן, לא חשבתי שזה עד כדי כך.
לסיכום, אם עד היום היו לי שני טעמים שידעתי להבדיל בינהם. "אוהב" ו"לא אוהב" עכשיו הוספתי טעם חדש "מדהים"
מיד אחרי שנגמרה הכוס (איך כ"כ מהר? למרות שלקחתי את הזמן ושיחקתי עם כל שלוק) כבא דמיינתי את הבקבוק עומד אצלי בבית על המדף/בר שלי.

אני כ"כ התלהבתי מהוויסקי הזה שעכשיו נשאר לי לראות אם זה הוויסקי הזה שהוא כ"כ מעולה, או שכל סינגל מאלט שאני ינסה יטריף אותי לשיאים חדשים...

איזה כיף.

וויסקי, עוד משהו חדש יחסית בחיי.
הכל התחיל ביום ההולדת האחרון שלי, כמדי שנה אמא שלי מתקשרת מאחלת מזל טוב ושואלת מה אני רוצה ליום הולדת.
שאלה שהתשובה עליה ממש לא פשוטה, בשנים שעברו קניתי לעצמי בשמם G.T.A חדש ל PS2 כל שנה. אבל די מיציתי. גם את הצשחק וגם את הקונסולה, ומזמן לא הערתי אותה משנת החורףף הארוכה שלה.
ככה עבר לו איזה חודש שבו כל פעם שדיברנו נשאלתי שוב, "מה תרצה ליום הולדת?"
פתאום, וממש לא ברור לי מאיפה זה הגיע, נפלה עלי החלטה שאני רוצה ליום הולדת בקבוק וויסקי.
למה לא ברור? כי מעולם לא הייתי מחובבי הוויסקי, האמת שלא נתתי לו יותר מדי הזדמנויות...

כשגדלתי אז האלכוהול בקיבוץ נקנה בכסף של מונופול.
מין תלושים מצחיקים שעלו לנו פרוטות, ותמורתם קיבלנו במועדון של הקיבוץ אלכוהול.
החיסרון העיקרי ביחסי הגומלין האלו היו שתמורת התלושים המגוחכים קיבלנו וודקה מגוחכת לא פחות.
עד היום לא הצלחתי לגלות איזו וודקה זו הייתה, אני רק זוכר שהיה לה טעם של אקונומיקה והיא הייתה עושה את העבודה...

רק בצבא גיליתי שבעצם לוודקה לא אמור להיות טעם נוראי שכזה. היינו בשיזפון בתרגיל גדול ונשארנו שם שבת כי במילא חייבים לחזור מוצ"ש והמרחקים הפכו את היציאה ללא כדאית. לעומת זאת כמה נגלות עם הרכבים הצבאיים הורידו את כולנו לאילת.
יום שישי בערב, סגל הסוללה יושב ביאכטפאב ואז להפתעתי גיליתי עולם חדש, אלכוהול חלק, נעים וטעים (עד כמה שאפשר להגיד טעים על וודקה).

מאז עברו כמה שנים אני כבר לא שותה כמויות כמו אז שהייתי צעיר, אבל מצד שני האיכות של מה שנכנס לכבד שלי היום זה משהו אחר.

אני שותה הכל, אוהב לנסות ולטעום אבל משום מה וויסקי נטעם כמה פעמים ירד בקושי וננטש, פתאום החלטתי שאני רוצה לנסות שוב.
התחלתי ללמוד מה, איך ולמה. קראתי עוד ועוד ומפה לשם גם עשיתי קורס ברמנים על הדרך (בשביל הכיף והידע ולא בשביל לחפש לי תעסוקה חדשה) הוויסקי עדיין היה לי קשה הרי וויסקי זה טעם נרכש. או כמו שטען גוחא, למה לסבול בשביל לרכוש משהו? זה לא טעים לי וזהו. למה טען, בלשון עבר? כי היום הוא כבר מגיע לרדת על בקבוקי הוויסקי שלי.

בקיצור החלטתי להתחיל עם כמה דברים בסיסים שאמורים להיות קלים למתחילים. בושמילס וגלןפידיך.
את שנהם טעמתי בפאב הבית שלי לפני הקנייה ושנהם היו טובים בעיני. הבושמילס נעים וחלק יותר והגלןפדיך אחר. (מאוד קשה לי עם עולם הדימויים עדיין, להבדיל מכמה אנשים שאני נוהג לקרוא קבוע שמתארים וויסקי על מרכיביו כמו שמתארים יין)
משום מה בבית הגלןפידיך נטעם לי אחרת לגמרי ודי קשה לשתייה. פה הבנתי לראשונה שהאווירה משפיעה מאוד על הטעם.
והטעם בפאב עם הרעש והאנשים מסביב יכול להיות שונה מהותית מהטעם בבית לבד על המרפסת.
מאז ניסיתי לא יותר מדי דברים.
עשיתי מבחן טעימה לעצמי בין שני דברים שמאוד אהבתי בפאב כדי להחליט מה יהיה הבקבוק הבא שלי בלאקבוש או בושמילס מאלט.
להפתעתי במבחן טעימה עיוור העדפתי את המאלט למרות שהייתי בטוח שהבלאקבוש טעים לי יותר.
ניסיתי טאליסקר 10 שהיה הניסיון הראשון במשהו מעושן והיה לי מאוד קשה לשתייה. קשה לי להגיד שום דבר על הטעם כי אני עדיין לא בטוח שהיה טעם מתחת לעשן, אבל כנראה שכמו שוויסקי זה טעם נרכש, ההתמודדות עם מעושנים גם היא לא פשוטה בהתחלה.
ניסיתי קצת בורבון (גק וגים בים ירוק) בשביל לגלות שאני לא כ"כ אוהב את הוויסקי האמריקאי יחסית לאירים.
הוא נטעם לי חלול יותר, כשאני מנסה לגייס את עולם האסוטיאציות שלי אני מצליח לגרד ברזל חלוד וגם זה בקושי.
הרחבתי את המבחר בבית עם בושמילס מאלט 10 (שהוא הפיבוריט שלי כרגע), טולמור דיו וגוני שחור (שעדיין סגור).
ועכשיו "הגיע הזמן אומרת אמא"
אני מרגיש מוכן.
עכשיו
אני מתכוון להכנס ברצינות יותר לעולם הסינגל מאלטים.

הייתי בתערוכת והויסקי השנתית של המאלט אדבוקט. זו השנה העשירית ברציפות שהמגזין המכובד עורך את התערוכה ומדי שנה היא זוכה להצלחה גדולה עם עשרות מציגים מכל המדינות המייצרות וויסקי והרצאות בנושאים שונים ממיטב העוסקים בתחום.

115 דולר עלתה הכניסה. למזלי גם בעיר הכי מנוכרת בעולם מצאתי אנשים שאכפת להם ממני והשיגו לי הזמנה לאירוע חינם אין כסף. ומזל שזה היה חינם. לא בגלל שלא הייתי משלם בלי להתלבט בככל, אלא בגלל שבאמת לא נהניתי.מי שקרא את הפוסט על התערוכה הקודמת בה הייתי, Whisky Live, בטח יודע שהייתה תערוכה עשירה, מעניינת, חינוכית ובכלליות מאוד מאוד נהניתי בה. זה ממש לא היה המצב בתערוכה הנוכחית.

יש הרבה סיבות למה לא נהניתי מהתערוכה. הראשונה היא הגודל לעומת הצפיפות.

כשאנשים משלמים 115 דולר לכרטיס מצפים לקצת יותר מרחב תנועה ואולי, השם ישמור, גם אפשרות לדלות קצת מידע על הויסקי מהמטעימים בתערוכה. כל זאת לא היה אפשרי עקב כמות האנשים והצפיפות בין דוכני הטעימה. הייתי מראה לכם תמונות אבל הם יצאו כהות מדי.

אולי הסיבה שבגללה גבו 115 דולר לכל כרטיס (155 לכרטיס VIP) היא שהטעימות היו חופשיות. בתערוכה הקודמת היו דירוגי מחיר לכל וויסקי ע"פ שנות היישון אבל היה יותר מבחר מכל ויסקי ונמזגו מנות יותר נדיבות. מה גם שרוב המטעימים לא דרשו את שוברי הטעימה.

עכשיו נגיע לסיבה העיקרית שבגללה לא נהניתי.
מאז התערוכה הקודמת טעמתי עשרות ויסקים, בעיקר סינגל מאלט מסקוטלנד. את רוב הוויסקים בתערוכה טעמתי בעבר בכל מיני הזדמנויות, בעיקר בברנדי לייבררי, וגם מבחר גדול לא היה (הכוונה למבחר וויסקים מכל מזקקה שונה). הויסקי הכי מבוגר שאני מצאתי היה הגלנפידיך 21 שלא מצאתי אותו מהנה או מעניין במיוחד.

האם באמת יכול להיות שאין שום דבר בכל התערוכה שיכול לרגש אותי? לחדש לי משהו בעולם שכנראה הוא לא גדול כמו שחשבתי?

בכל זאת טעמי כמה דברים, אך מרוב שעמום, וגם קצת התבאסות על האירוע לא טרחתי לרשום רשמי טעימה מסודרים. דוקא בתחום הזה התערוכה הייתה הראשונה בה קיבלתי ספרון רשמי טעימה עם כל המזקקות לפי סדר הופעתם בתערוכה. דוקא אותו שכחתי שם.

אני מניח שעל כך כל מה שנותר לאמר זה כגודל הציפייה כגודל האכזבה. חיכיתי לתערוכה הזו הרבה זמן ומאוד התלהבתי כשגיליתי שהיא נערכת רק יום לפני היומולדת שלי.

דרך אגב, מזל טוב לי. אני בן 24. מחר נחגוג עם הרבה יין טוב, שלשום חגגתי עם המון סטולי תפוז עם טוניק.

פונים אליך באמייל, מזמינים אותך לאירוע חינמי שסגור למספר מצומצם של אנשים ואומרים לך שאתה הולך לטעום ויסקי ולשמוע הרצאה של מנהל המותג העולמי, לא תלך? ברור תלך.
האירוע התקיים באחד האיזורים הכי שנואים עלי במנהטן. רחוב 29 על השדרה החמישית. בלילה האיזור הוא פשוט עיר רפאים וביום הוא בעיקר איזור מסחרי של סחורה מפוקפקת לתיירים. ממש לא מקום שניו יורקי אמיתי (אני?) יסתובב בו מבחירה אישית.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אלרגי לתורים. אם אני רואה תור של יותר משלושה אנשים, במיוחד אם הוא עובר את פינת הרחוב, אני פשוט מסתובב והולך. מכיוון שהייתי לבדי ולא היה מי שישפיע עלי, החלטתי הפעם לעמוד בתור. אחרי הכל הבטיחו אירוע סגור ומצומצם ולכן לא חששתי מחלל עמוס, צפוף ומיוזע למעלה. השתלם.
התור התקצר במהרה ומצאתי את עצמי בדלת רק כדי לגלות שהשם שלי לא ברשימת המוזמנים.
חיוך קטן, מילה טובה למארחת\דוגמנית ואני בפנים. אז איך בדיוק זה אירוע סגור? נו שוין.

טיפוס במעלית לקומה ה-11, יוצא וישר מגיעה לידי כוס של מקאלן 10 Fine Oak (להלן: פיין אוק).
המאלט היחיד כל הערב שהייתי מוכן לשלם כסף בשביל לשתות אותו. צבע קש חיוור, מעט פירות ודבש באף עם מורכבות נעימה. בפה מרגישים שמדובר בסינגל מאלט, ה-Golden Promise (השעורה בה משתמשים במקאלן) במיטבה ומאוד מורגשת. כנראה בגלל שנות היישון היחסית קצרות יוצא מאלט יותר מעניין ופחות פירותי.

לאחר מינגלינג קצר וכמה חטיפים מתחילה ההרצאה. ההסטוריה של הויסקי, בקטע הזה קצת התעצבנתי מכיוון שלפי המקורות הויסקי לא הומצא בסקוטלנד אלא באירלנד.  הסבר על ההבדל בין סינגל מאלט לבלנד, האיזורים בסקוטלנד, איך בכלל מייצרים ויסקי בדגש על השיטות של מקאלן. הידעתם שמקאלן משתמשים בדודי הזיקוק הקטנים ביותר בסקוטלנד? אני לא. גם ההסבר על ההבדלים בין חביות העץ הספרדי לאמריקאי תרמו לידע שלי.
משם עברנו לטעימות עצמן. התחלנו עם הפיין אוק 15. לפני כל טעימה הוקרן תקציר של מה קרה לפני 12 שנים. סתם שנדע מה קרה בעולם בזמן שהויסקי נכנס לתרדמת בחבית.
מכאן התחיל הקטע המשעמם של הערב, וכן, אני מדבר על הויסקי עצמו. פשוט לא אהבתי אף אחד מהם.
הדבר היחיד שהיה מעניין הוא לראות מה עוד שנתיים בחבית עושות לאותו הויסקי. ההבדל בין ה-15 ל-17 הוא עצום.
ה-15 מושך יותר לכיוון השוקולד, צימוקים ותפוז וה-17 כבר יותר רך ועשיר, פרחוני ואפילו הייתי אומר אקזוטי.
אם לבחור בין שניהם אז הטעם האישי שלי בוחר ב-15. ה-17 לא הצליח לרגש אותי.

הפסקה קצרה ועברנו לטעום את סדרת השרי.
הוטעמו ה-12 וה-18 שאת שניהם אני מוכר במסעדה. את ה-18 במחיר שערורייתי של 32 דולר לשוט מה שהופך אותו למשקה הכי יקר בבר (Blue Label עולה 30 דולר).
כבר בצבע רואים את השפעות חבית השרי. מצבע קש עברנו למאלטים בעלי צבע זהב בדרגות שונות. גם דרגת המורכבות עלתה.
ב-12 שולט הוניל עם פירות יבשים שמקורם בחבית השרי. הפה גם הוא עבר שידרוג עם החלקות שכל כך מזוהה עם מקאלן. עוד פירות יבשים (תאנים וצימוקים) תבלינים ואפילו קצת עשן. מעולה, אבל לא בשבילי.
ה-18 הוא סיפור קצת אחר. אני לא יכול להתעלם מכל הפרסים והתארים שמעטרים אותו.
הצבע מדהים (מהגוני), שוב המון פירות יבשים וג'ינג'ר באף שמשתלבים עם וניל וקינמון ברקע. בפה שוב מעט עשן של עץ שרוף ותפוז. הסיום הוא מה שהופך את המאלט הזה לגדול. הוא פשוט עדיין שם למרות שהוא כבר לא שם הרבה זמן ומשאיר אחריו טופי, עוד עשן ועוד פירות יבשים. עקביות לאורך כל שלבי הטעימה של המאלט.
שוב, מעולה, אבל לא בשבילי.

אני אף פעם לא מסרב לטעום דברים שלא טעמתי וללמוד עוד, גם אם אני לא מת על מה שאני טועם.
אני מבין לחלוטין למה מקאלן נחשב לרולס רויס של המאלטים ומדוע הוא זוכה לכבוד לו הוא זוכה, אני עדיין העדפתי להכנס לבר שכונתי ולבקש מהברמן טליסקר (סליחה, "הטליסקר").

לפני כמעט שנתיים, בתחילת דרכי בניו יורק לא ידעתי מילה בטרמינולוגיה אלכוהולית באנגלית.
עולם הויסקי ממש לא חדש לי, אבל עולם הבירה על שלל סוגיהן ומינהן היה לי זר בזמנו. במיוחד בירות מיוחדות כמו שבעת הטרפיסטיות, בירות קנדיות ובירות צרפתיות שישנן כאן בשפע.
הייתי צריך חומר קריאה ממצה ובאנגלית. מכיוון שאני לא סובל לקרוא ממסך המחשב האופציה הברורה הייתה לגשת לסניף בארנס אנד נובל ולקנות ספר. בהמלצת המדריך שלי מקורס ברמנים קניתי את ספר הבירה של מייקל ג'קסון.
הספר היה בדיוק כל מה שהייתי צריך. הסברים מפורטים באנגלית על דרך הייצור, הסגנונות השונים, בירות עונתיות, מכל מקום בכל העולם והכל עם הסברים מפורטים, תמונות ואפילו התאמה לאוכל.
ליום הולדת 22 אחותי קנתה לי את The Ultimate Whisky מאת מייקל ג'קסון. בספר יש פירוט מדויק על כל (אבל כל) מזקקה פעילה בסקוטלנד ואירלנד, כולל רשמי טעימה של ויסקים נבחרים ועוד ויסקים קנדיים, אמריקאים, יפנים, גרמנים ואפילו שוויצרים.
דרך הכתיבה הקלילה של ג'קסון הקנתה לו מכורי קריאה רבים ואני בינהם.

אני בטוח שהרבה אנשים שתו כוס ויסקי לכבודו של ג'קסון. אני וחברי החלטנו לשתות לכבודו בירה. שתי בירות למען האמת.
הראשונה היא Saison Dupont.  אייל בלגית עונתית המיוצרת בחווה פרטית אי שם בדרום בלגיה.
בירת חיטה, יותר כבדה מבירות חיטה בלגיות אחרות. יותר קרובה בסגנון לדונקל וייזן גרמנית.
הבירה השניה הייתה Inns & Gunn. אייל סקוטי, שהמיוחד בה הוא שהבירה מיושנת 77 ימים בחביות אלון שבעבר שימשו ליישון גלנפידיך 15.
לבירה צבע חום ענברי, טעמי קלייה, צימוקים, אגוזים, מתיקות עדינה וסיום מעט מעושן שמקורו בחביות האלון.
לכבודו של ג'קסון היה יותר נאות לשתות בירה אמריקאית. אחרי הכל הוא זה ששם את הבירות האמריקאיות "על המפה" ונתן להן את הכבוד הראוי. אני לא מדבר פה על באדוויזר, קורס וכל שאר השתן האמריקאי.
אני מדבר על מבשלות בוטיק, בעיקר מאזור אורגון, אבל על כך כדי לכם לקרוא בבלוג של מרק, Beermaster.
הוא מבין בנושא הרבה יותר ממני.
לכבוד איש ששינה את עולם האלכוהול, לכבוד איש שלימד כל כך הרבה דברים כל כך הרבה מהעוסקים בתעשייה, לעבוד איש שהיה האורים ותומים בנושאים רבים וללא עוררין.
לכבוד מייקל ג'קסון.

לפני כחודש וחצי, בזמן שיטוט בפורום של דניאל רוגוב, קראתי המלצה שלו לטעימת אורך של דלתון ריזרב הנערכת כבר פעם שניה בחסות ה-Kosher Wine Society. הטעימה הייתה יחסית אינטימית (30 איש) באחד ממרכזי הקהילה היהודית במנהטן.
אין לי הרבה נסיון עם דלתון, במיוחד לא עם סדרת הריזרב שלהם והיקב מאוד סיקרן אותי לאורך השנים במיוחד לאור הצלחתו (שנה הבאה הם מתכננים לעבור את המליון בקבוקים) והיותו אחד מיקבי הבוטיק הראשונים (נוסד ב-1995).
הוטעמו שרדונה ריזרב מהשנים 2003-2006, מרלו ריזרב 2000-2006 וקברנה סובניון ריזרב 1998-2006.
באדומים, שנת 2005 היא לפני בקבוק ו-2006 היא טעימת חבית.
אני לא אעבור פה על כל היינות. בכל זאת 19 יינות בערב אחד זה ממש לא מעט.
בשרדונה היה מאוד יפה לראות את היקב משתנה עם השנים בעקבות הטעם העולמי. אם ב-2003 המגמה הייתה לכיוון שרדונה קליפורני כבד, חמאתי שעבר תסיסה מלולקטית כמעט מלאה, ב-2006 היין כבר יותר רענן, הרבה פחות חבית והרבה יותר פירותיות.
במרלו אפשר לשים לב שהיקב ממשיך בעקביות לייצר כמעט את אותו היין לאורך השנים, עם שינויים קלים בעקבות החלפת יינן ב-01 ושינוי יצרן חביות ב-03. המרלו של היקב נשאר ריבתי, מעט ירוק (למעט 2004), בעלי גוף בינוני וסיום קצר. אי אפשר לומר שנפלתי מהכיסא אבל יפה לראות שגם ה-2000 אינו מראה סימני גיל והוא נמצא בשיאו.
דוקא את המורכבות הכי גדולה גילה ה-2005 שנמצא לפני ביקבוק. מאוד עסיסי, מאוזן ובעל טאנינים חזקים שאני מאמין שיעזרו לו להתפתח בצורה מעולה לאחר הבקבוק.
הציפייה הגדולה שלי הייתה לקברנה. לא כל יום יוצא לטעום יין ששם יקב שלם על המפה בטעימת אורך שכזו.
ה-98 וה-99 חיים. חיים מאוד אפילו. לא הייתי נותן להם להתישן עוד אבל בהחלט הייתי פותח ונהנה מהם.
הצבע ממש לא מראה את גילם. לאחר חידרור קצר הם נפתחים ומראים סימני עור, טבק, אקליפטוס ומעט שוקולד מריר ב-98. טאנינים רכים, מאוזנים. יין בעל גוף רחב שממלא את חלל הפה בהנאה ועם מורכבות מצוינת.
שאר הקברנה היו מצוינים, אבל שוב, לא נפלתי מהכסא וגם לא שאר משתתפי הטעימה.
דלתון הוכיחו שוב למה הם יקב מוצלח ומצליח. הרבה בעיקר יינות עולם חדש נגישים לכל ובמחירים לא מופרזים לעומת שאר יקבי הבוטיק. למרות זאת, לדעתי המתחרה הישיר של דלתון (ברמת המחיר), רקנאטי, עולה עליהם בכל פרמטר ובכל יין מהסדרות הגבוהות.
הנקודה שלי היא כזו, טוב לדעת שחלון שתייה של 9 שנים ליין ישראלי מסדרת ריזרב הוא בהחלט ריאלי. כשאני מספר לאנשים שבעבר מכרתי במסעדה שבה אני עובד קסטל גראן וין 96 ופטי קסטל 98 הם צחקו עלי שהיינות מתים. אבל אם דלתון מסוגל לחיות 9 שנים, אז קסטל גראן וין לא מסוגל לחיות 11?
אני נותן הרבה כבוד לדלתון על שהצליחו להעמיד טעימת אורך שכזו עם הרבה יינות טובים גם אם הם לא בדיוק הגאווה של ארצנו הקטנטונת. יין טוב יכול להיות שגריר מעולה של כל מדינה (אוסטרליה היא דוגמא מובהקת לכך) ודלתון בהחלט נמצאים על הדרך הנכונה. אבל כשיבואו אלי להמלצות על יין ישראלי כשר, דלתון לא יהיה הדבר הראשון שאני אחשוב עליו.
מעניין מה עוד מחכה לי בתיבת אימייל.

כמו כמעט כל גבר ישראלי טיפוסי אמרתי לעצמי שאני חייב להשתתף וגם לנצח. תחרות זה תחרות.
אחד משכני לבלוגוספירה האיר את עיני לגבי אחד הסעיפי השתתפות. "נושא הכתבה צריך להיות מתחום המשקאות ולא, לדוגמא, חוויה אישית שמתרחשת בבר, פאב או יקב". ציטוט מדויק מאתר בקבוק.
בימים שלפני פתיחת הבלוג והסיבה העיקרית שהביאה אותי לכתוב בלוג הם החוויות האישיות מהשתייה.

אני לא מתיימר להיות פרקר או ג'קסון, המטרה שלי היא לא להיות האורים ותומים של עולם האלכוהול. המטרה בכתיבת הבלוג היא לחלוק את חוויותי מהאלכוהול אותו אני שותה ומהסיטואציות בהן אני שותה אותו יותר מאשר כמה עפיצות יש ליין או כמה פירותי הויסקי.
נכון, אם תדפדפו אחורה בבלוג תגלו כמה פוסטים עינייניים ומקצועיים לגמרי. אבל הפוסטים אותם אני אוהב, הפוסטים שמשכו הכי הרבה קוראים, תגובות וקישורים מאתרים ובלוגים אחרים הם הפוסטים האישיים. אלה הם הפוסטים שאני הכי גאה בהם כי ההצלחה שלהם גרמה לי להרגיש שהצלחתי להעביר את החוויה שבשתייה יחד או יותר מאשר בסיס הטעם של המשקה. אלה הם הפוסטים שגורמים לי לרצות ולהמשיך לכתוב.
עכשיו כשאני חושב על זה, אחד הפוסטים הכי נקראים הוא הפוסט "יין עם מישהי שאוהבים" שאין בו אפילו רשמי טעימה אבל קיבל המון תגובות בבלוג ועוד יותר תגובות במייל.
אני ממש לא נגד התחרות. להפך. אני בעד כל דבר שיכול לעזור לתרבות השתייה בארץ ולבלוגים הקשורים לאלכוהול, אבל אני לא רוצה פרס, אני רוצה לכתוב כל פוסט כמו שאני רוצה אותו. רק התגובות שוות לי יותר.

עכשיו אפשר לעבור לחוויה של הערב. טעימת גלנפרקלס בברנדי לייבררי.
את הטעימה העביר ג'ורג' גרנט בכבודו ובעצמו ודייויד "לא זוכר מה השם משפחה" שהוא מנהל השיווק בניו יורק.
הוטעמו גרסאות ה-12, 17 (ייחודית לארה"ב ולאסיה), 21 וחוזק חבית.
טעימה לא רשמית, בעמידה תוך דיבורים על הא ודא. במקרה ההא ודא היה וודקה (יש לי מה להגיד בנושא), מרתפי יין פרטיים (מה לי ולזה?) ולאט לאט, ככל ששתינו יותר, התחילו שיחות על חוויות מהקולג', מלחמת החוף המזרחי-חוף מערבי בראפ של שנות ה-90 (פאף דדי נגד 2PAC) ומצב המים במזרח התיכון.
ג'ורג' ודייויד הזמינו אותי ועוד זוג לכמה מתאבנים על חשבונם (סושי, כבד אווז ומאפים ממלואים בגבינת קממבר) ואיכשהו השיחה גלשה למועדוני קריוקי, סושי ומוזיקת פופ משנות השמונים.
חשוב לציין שבמקום מוזיקת הג'אז הקבועה ברקע, בימי שני יש פסנתרן שנראה כאילו לקחו אותו מסרט אילם של שנות העשרים שמנגן להיטים קלאסיים מכל הזמנים ומקנה אווירה מאוד "צ'רלי צ'פלינית" לסיטואציה המוזרה שאני מצוי בה.
כרגע כולם התפזרו, רק אני נשארתי על הבר כותב את הפוסט הזה עם כוסית דלוויני 15.
בברנדי לייבררי המדפים שמאחורי הבר שייכים ללקוחות פרטיים שמאכסנים שם את הבקבוקים שלהם. את עיני צד בקבוק דלוויני 15 עם תווית קטנה שכתוב עליה "Flava Flav", מי שראה את תוכנית הריאליטי "טעם האהבה" או פשוט מכיר אותו יודע על מה אני מדבר. מה שטוב בשבילו כנראה טוב גם בשבילי.
הויסקי דרך אגב, לא מלהיב במיוחד.

גלנפרקלס 12 - צבע ענברי, מאוד עשבוני ואדמתי. איזון טוב בין חבית השרי לברבן (מאוד קשה להשיג את האיזון הזה). מעט עשן. ויסקי קצת קשה יחיסת לספייסייד.
גלנפרקלס 17 - צבע כהה יותר (יותר זמן בחבית = פחות אלכוהול = מוסיפים לו פחות מים). עדיין עשבוני אבל עם תוספת פירות. חבית השרי דומיננטית יותר. וניל וטבק. סיום אגוזי (לא אגוזי של עלית כן?).
גלנפרקלס 21 - פעם קודמת שטעמתי אותו לא התלהבתי. הוניל הסתיר את כל שאר הטעמים. בטעימה בכוס נכונה יותר ועם יותר ויסקי גיליתי עשן ואגוזיות חזקה. עדיין לא מלהיב אותי.
גלנפרקלס חוזק חבית (אין לי עוד פרטים) - 60% אלכוהול. כשהוא נקי לחלוטין הויסקי מאוד סגור ועוקץ את הלשון והחיך ללא רחמים אבל בצורה מענגת. לאחר הוספת מעט מים הויסקי נפתח ומגלה מאלטיות משולבת עם חבית שרי עוצמתית. הרבה אגוזים וקרמל. לא משהו יחסית ל-17 שהוא המנצח של הטעימה הזו.
הגיע הזמן לחזור הביתה.

עכשיו תגידו את האמת, הפוסט הזה מסוגל לנצח בתחרות? ;-)

ואלה הם רק האנשים שהיו מלפנינו.

מכיוון שאנחנו היינו די ספונטניים בנוגע להחלטה ללכת לפארק לא היינו מצוידים כל כך.לכולם שם היו סלסלי פיקניק עם ארוחת 3 מנות בתוכם, בקבוקי מגנום (ליטר וחצי) של יין, צידניות עם בירות ואפילו שולחן וכסאות. אנחנו הסתפקנו בבקבוק סובניון בלאן ניו זילנדי, Drylands 2005 מאזור מרלבורו. יין עדין, עם ניחוח הליצ'י המפורסם אבל לא בעוצמות כמו ה-Cloudy Bay ששתיתי ביום שבת. ואני אומר את זה לטובה.
הרבה יותר מעודן, בעוד הקלאודי ביי ליווה את המנות הראשונות בצורה נפלאה, הדריילנס התאים הרבה יותר לשתייה בפני עצמו (אלא אם תפוצ'יפס וחטיף גרנולה נחשבים כארוחה שצריך להתאים לה יין).
בשביל הפרוטוקול, אני ומוזיקה קלאסית לא מסתדרים (מה ששמעת אבא). עם אופרה אני מסתדר אפילו פחות.
הסיבה היחידה שאני הולך היא בגלל שאני יכול ובגלל שאני אוהב לנסות דברים חדשים.
למזלי היה בקהל מישהו (אין לי דרך אחרת להגדיר אותו) שפשוט החליט לרקוד\לשחק לצלילי המוזיקה והוא גנב את כל תשומת הלב מהתזמורת.
תמונה שווה אלף מילים, ובאמת אין לי מילים להסביר את האדם הזה. היה מצחיק.

ולנושא אחר לגמרי.
אתמול נפתחה לקהל הרחב המסעדה החדשה בחברה שבה אני עובד. הייתי שמח להגיד שהיה לי חלק בדבר כמו שחשבתי שיהיה לי אבל בסופו של דבר תפסתי פיקוד במסעדה שבה אני עובד כרגע אז המסעדה החדשה הייתה צריכה להסתדר בלעדיי.
אמנם הבר נראה מעולה, אבל כל התכנון של המיקומים והמקררים פשוט נעשה בחוסר חשיבה מוחלט.
אבל הכי גרוע זה ש, רחמנא ליצלן, יש בבר מכונת אספרסו. בבר החדש הברמנים הם אלו שמכינים אספרסו וקפוצ'ינו למורת רוחי. למזלי אחרי שעתיים מאחורי הבר שבהן אני כבר מתפקד יותר טוב מאשר הברמנים שעובדים שם בהרצה כבר שבועיים הגעתי איתם להסכם שאני לא נוגע במכונה. רק צריך שהמנהלים יסכימו (כאילו שמישהו באמת שואל אותם).
לאחר מכן הלכתי להפגש עם ידידה ב-Lower East Side לאיזה דרינק או שניים (או שלושה, מי סופר).
מצאנו בר ויסקי קטן ויפה עם Old Spekkeled Hen מהחבית אבל בעיקר עם מחירי ויסקי ברצפה.
למרות שלגבולין 16 עלה 10 דולר ולפרויג 15 עלה  14היא הלכה על הג'יימסון עם המון המון קרח המסורתי שלה ואני החלטתי לחזור למקורות ולשתות ג'וני ווקר שחור. גם בגלל שרציתי אבל בעיקר בגלל הדיון בפוסט הזה של שכני Drinking. שווה לקרוא את הדיון בתגובות.
אחרי שנים שלא שתיתי את הויסקי המדובר, ובעיקר לאחר שבשבועיים האחרונים השלמתי קצת פערים ושתיתי טליסקר 10,18 ו-25 שכולם קשורים לדיון המדובר.
אין מה להגיד. אני מת על הג'וני השחור. פשוט בלנד שיש בו הכל מהכל ובעיקר ייצוג של כמעט כל סקוטלנד בתוכו. החל מהאיים הדרומיים, דרך היבשה המרכזית ועד האיים הצפוניים. חדי הטעם שבינינו אפילו יכולים לדמיין את עצמם מטיילים בסקוטלנד עם כל לגימה וכל טעם שפתאום מתגלה. וככה בדיוק הויסקי הזה עובד, הוא פשוט פתאום מתגלה.
ללא ספק הבלנד הנבחר בקטגוריית 12 שנים בהשוואה לשיבאס הפופולרי, בלנטייס, דיוארס J&B .
צריך פעם לעשות טעימת "בת מצווה" ובאמת להשוות ראש בראש את כל הבלנדים הפופולריים.

בלוג חדש מתווסף לבלוגרול שלי, "היתוך קר למפגרים". מכיוון שאני חובב היתוך קר ולא מבריק במיוחד, הבלוג הזה תפור עלי. שווה בדיקה.

נסיים בתמונה של זיקוקי דינור מעל העיר

גלנליווט 18 - מאוד פירותי, עדין וחלק. לא מרגש.
ברורה 21 - עשן באף עם איזכורים ללילך (הפרח כן?), קרמי וקטיפתי בפה. סיום ארוך מאוד.
מקאלן 21 - אגוזי מאוד. הכי חלק בטעימה זו. להתענג על כל טיפה.
גלנפרקלס 21 - וניל כבד שמסתיר כל ניחוח אחר. כנ"ל בפה. מתקתק. לא התלהבנו.
Edradour 30 - ריח מייפל, פחם. רק ניחוחות חבית ברבן.
היילנד פארק 25 - כבר טעמתי בעבר ולא אהבתי. ה-30 יותר טוב.
בוואומור 25 - מעושן וכבולי אבל מאוזן מאוד עם ארומות החבית. די מכביד על החיך.
טליסקר 25 - פנינת הערב. שילוב של הכל מהכל. מעט עשן, מעט כבול, מעט פירותיות והכל מאוזן להפליא. המאלט הנבחר לערב זה.

למחרת הגענו למקום בחמש וחצי, הפעם אני איחרתי (דבר שאף פעם לא קורה). מה לעשות, נרדמים.
החלטתי לטעום משהו חדש ובחרתי בברויכלדי 15, סאוטרן פיניש. לא רשמתי TN רשמיים אבל מאוד נהניתי מהמאלט. ממש לא מאלט קלאסי מאיילה, לא כבולי ומעושן כמו חבריו הדרומיים אלא עדין ונינוח כמו שאר חבריו מצפון האי, אבל בלי לשכוח מאיפה הוא מגיע. וכמובן הפיניש המאוד מקורי.
מסתבר שכל שבת מחמש עד שבע וחצי יש במקום טעימות והסברים של בערך 4 משקאות, כולן בעלי מכנה משותף. השבוע המכנה המשותף היה סיום בחביות שרי.
לא סדנה, לא הרצאה. פשוט שיעור פרטי עם הברמן, שברגע שהוא הבין שיושבים מולו מביני עניין גם גלש מעט ונתן לנו לטעום עוד דברים.
גלנקדם - מאזור ההיילנד המזרחי. 15 שנים. אחד המרכיבים העיקריים בבלנטיין. מפוצץ בפרי ובהחלט מרגישים גם בחבית השרי. לאחר הוספת מים התגלו יותר טעמי מאלט.
לונגמורן 15 - הרבה פחות פירותי אך יותר מורכב.
גלנדרונך 12 - מעט כבולי. לא מורכב במיוחד. המאלט הספציפי הזה היה מחוץ להטעמה הרשמית. הוא נפתח בכדי לתת לנו דוגמא מושלמת למאלט למתחילים (לא בשבילי חלילה).
גלנרות'ס 1990, 14 שנים - קרמל ופרחים. אפילו מעט דבש. ספייסייד קלאסי.
בנריאך 15. פדרו חימנס פיניש - סוכריות וקרמל באף. ההפך הגמור בפה. מאוד נוקשה ועוקץ את החך. לא סתם הוא הוטעם אחרון. המאלט הנבחר מהטעימה הזו.
כמו כן הברמן נתן לנו להריח (בלי לטעום) את המאלט בעל ה-PPM הגבוה ביותר כרגע. 50 חלקי כבול למליון.

Kilchoman - פצצת כבול. הורג את האף ואחריו אי אפשר להריח כמעט כלום. לשם השוואה, בארדבג יוגידל יש 44 PPM. וכן, ה-6 הזה מאוד משמעותי. לצערי יש להם רק בקבוק של 150 מ"ל ולא התאפשר לנו לטעום.

מכיוון שאי אפשר לסיים את הערב בשבע, הלכנו לאכול ארוחת ערב בסושי סמבה שם פירקנו שני בקבוקי ניגורי סאקה וכמובן כוס לה שוף ואחריה כוס לף בראון לקינוח בפאב הצמוד.
המשמרת הבוקר הייתה כיפית מתמיד. אני כבר לא יכול לחכות לשבת הבאה.

מכיוון שאני שונא לשתות בכוסות מרטיני ביקשתי את הקוקטייל בכוס אולד פאשינד עם קצת קרח לעידון טעמים.
בחרתי את הקוקטייל בעקבות הערה של אחד המלצרים הותיקים במסעדה (עורך דין בן 41, אל תשאלו) שאמר שזה פשוט הקוקטייל המושלם. אז ניסיתי ונוכחתי לדעת שהוא צדק ב-100%.
השילוב בין המתקתקות האלכוהולית של הברבן, המתיקות של הוורמוט והמרירות של הוורמוט היבש והאנגוסטורה השתלבו בצורה מעולה ויצרו קוקטייל קלאסי שמשלב בתוכו מתיקות, מרירות, יובש, חמצמצות ועדיין מספיק אלכוהול בשביל (ותסלחו לי על המשפט הבא) לעשות את העבודה.
מייקרס מרק בארץ הוא די יקר (בערך 55 שקלים לשוט) ולעשות ממנו קוקטייל יהיה די יקר, כתחליף יחסית זול אך איכותי הייתי הולך על ה-Four Roses, כל זה בהנחה שהברמן שמולכם בכלל יודע איך מכינים אותו (מקסימום תלמדו אותו) ושיש מרורי אנגוסטורה, תבלין אלכוהולי שבלעדיו הקוקטייל פשוט חסר נפח.
בפעם הבאה שבא לכם קוקטייל. עורכי דין כנראה יודעים על מה הם מדברים.
אבל תרדו קצת למטה, תקראו על מה שהיה אתמול...

לפני התערוכה הבטחתי לעצמי שאני שותה רק מאלטים, רק דברים מיוחדים ולא אשתה ויסקי יותר צעיר ממני. הבטחה אותה שברתי בערך רבע שעה מתחילת התערוכה. מה לעשות, אני סקרן ולא כל יום נותנים לך לשתות ויסקי כמעט כיד המלך.

Bunnahbhain
 הראשון שתפס את עיני (וכבדי) היה הבונהאוון, סינגלט מאלט מאיילה אבל לא ממש עם אופי של איילה וגרסת ה-12 המעולה שלו מיובאת לארץ כבר יותר מחצי שנה אז עליה ויתרתי מראש.
נאמן להבטחתי דילגתי מעל ה-18 ישר ל-25. במילה אחת: מדהים. אני יכול לספר לכם על ריח הקרמל והאיזון המושלם בטעמים, אבל הכל מתגמד מול הרכות הקטיפתית-שמנונית שלו. כל הפה פשוט נעטף במעין שכבה עדינה שגורמת ללשון להגיד תודה. ככה אני רוצה שהפה שלי ירגיש כל הזמן! אולי הויסקי הטוב ביותר שטעמתי בתערוכה ולא רק בגלל שטעמתי אותו ראשון. הויסקי זכה בתואר SUPERB מה- Wine Enthusiast Magazine.
כמובן שהייתי צריך להפרד משלושה תלושים עבור התענוג, אבל האדון בדוכן החזיר לי אותם. לא מובן אבל לא אומרים לא. הוא התעקש שאני אטעם את ה-18 מכיוון שהוא זה שזכה במדליות בתערוכות שונות, לא יודע מה אתכם אבל אני לא אומר לא לויסקי גם אם זה אומר להפר הבטחות. ה-18 הוא כבר סיפור אחר. יותר ניחוחות אגוז, יותר מלחיות עם סיום שמסגיר שהויסקי סיים את חייב בחביות שרי. ויסקי מעולה אבל אני עדיין הייתי שבוי ברכות של ה-25.

Highland Park
משם עברתי לויסקי שלאחרונה אני שומע עליו יותר ויותר ביקורות אוהדות ומעולם לא טעמתי, גם לא את הגרסה הבסיסית ביותר. Highland Park. לאחר התלבטות קצרה עם Gerry Tosh, שגריר HP העולמי, החלטתי להתחיל עם ה-30. הויסקי יצא לשוק בשנת 2005 וכבר קנה לעצמו שם דבר ואף זכה בארה"ב בתואר "הויסקי המיובא הטוב ביותר".
ל-30 צבע מדהים, מעין נחושת אדמדמה. באף מרגישים תיבול עז, בעיקר הזכיר לי אגוז מוסקט עם עשן. לויסקי טעמים של טופי, שוקולד מריר-תפוז וסיום ארוך בו מרגישים ביתר בירור את העשן והכבול.
לאחר מכן עברתי ל-25 שתואר ע"י אחד מהאורחים כמאלט בעל לב רחב. הויסקי מוגדר כעשיר בכל תחום, ללא ניחוחות עשן וכבול אלא יותר לכיוון מתקתק עם טעמים וניחוחות של פאדג', דבש וטופי. הסיום מפתיע באריכותו, מאוד מתוק ומאוד לטעמי.

Bowmore
מכל מזקקות איילה, בווומור היא הפחות אהובה עלי. הויסקי שלה פשוט לא מדבר אלי, לא יודע למה ולא יודע איך להגדיר את זה. על כן החלטתי לוותר על ה-18 המוערך ולטעום רק את הגרסה המיוחדת, Bowmore 16 1990.
גרסת סינגל ווינטאג', שרי פיניש, חוזק חבית, 53% אלכוהול. ויסקי מאוד נעים, לא אופייני לבוומור שאני מכיר, ניחוחות העשן והכבול לא מסתירים את שאר הטעמים והניחוחות שהבולט מכולם הוא השוקולד המריר.
בהחלט הפתעה לבלוטות הטעם שלי מצד בוומור.

The Balvenie
אין עוררים על כך שגרסת ה-12 של בלוויני היא אחת הקניות המשתלמות בעולם הויסקי מאלט. פשוט ויסקי מעולה.
על ה-10 אין מה לדבר והסכים איתי איאן, שגריר המותג בארה"ב, שדרך אגב מאוד הופתע ממחירי הויסקי בארץ ומתפלא איך בכלל ישראלים מוכנים לשלם מחיר כזה, טוב המוצר ככל שיהיה.
את ה-15 אני יכול לטעום בחינם במסעדה, אז ישר טעמתי את ה-21 פורט פיניש. איאן הסכים ללוות אותי בטעימה והסביר לי בפרטי פרטים מה מקור הטעמים ב-21, מי מהחבית ומי מהזיקוק עצמו. ה-21 ויסקי מעולה, מאוד מאוזן ופירותי מאוד, תפוז ולימון. סיום שמשאיר טעמי אגוזים ושקדים שמקורם בחבית הפורט. לצערי ה-30 לא היה נוכח.

Ardbeg
ארדבג השיקו לאחרונה את ה- Airigh Nam Beist 1990. "מקלטו של החיה". הויסקי המעושן ביותר שיצא לי לטעום. אחריו הייתי צריך כמה כוסות מים והפסקת אוכל כדי להחזיר את הפה שלי למצב שאפשר להמשיך ולטעום. ואני לא מדבר על התערוכה, אני מדבר בכלליות להמשך החיים. הויסקי הזה כל כך מעושן שהוא אמור להבריח את החיה למקרה שאתם מטיילים באיילה ופוגשים בה. יותר מדי טעמים וניחוחות אין, פשוט עשן! הוכחה ניצחת לזה שמעושן יותר זה לא בהכרח טוב יותר. על ה-Uigedail, מאלט שהוא ערבוב של חביות ברבן עם חביות שרי ויתרתי.

Berchin
ברהין היא מזקקה מהיילנדנ בבעלות דיאג'ו שנסגרה לפני כ-10 שנים. שנה שעברה גרסת ה-28 שנים חוזק חבית זכתה במדליית כסף של ה- Wine and Spirit International Competition.  הויסקי עשיר, הרגשתי שהוא מתפוצץ לי בפה, מעט כבולי עם טעמי אברש חזקים,השם העברי של Heather, תודו שלא ידעתם את זה.

Aberlur
גרסת סינגל באטש, באטש מספר 16 ליתר דיוק. מסתבר שיש גם גרסאות של באטש 14 ו-15, אבל הגרסה זוכת הפרסים היא ה-16. 59.6% אלכוהול, לא מצוין מספר שנות יישון.  הויסקי מרגיש תעשייתי, ריח שמזכיר אצטון ועדיין יש איזכורים לתפוח, ורדים, ואפילו בננה. הויסקי מאוד שורף בגרון אך משאיר סיום דבשי.

Talisker
גרסת ה-10 אהובה עלי ועל חובבי ויסקי רבים ואין טעם להרחיב עליה.
אני החלטתי ללכת על הטליסקר 175. בטליסקר היו דיילות\דוגמניות בתשלום שלא הבינו דבר בויסקי וחוץ מלהגיד לי שהויסקי הוא גרסה מיוחדת לכבוד 175 לייסוד טליסקר לא ידעה דבר ולמען האמת גם לא מצאתי שום מידע עליו באינטרנט, לדוגמה כמה שנים הוא מיושן. כל זאת לא ממש הפריע למאלט להיות מעולה ומורכב ביותר. מתחיל מתקתק ולאט לאט מתגברים טעמי עשן ועץ שרוף. סיום מעושן, קצת מחוספס לטובה וארוך במידה. אחד המאלטים המרשימים שיצא לי לטעום בערב זה.

Gordon & MacPahil
גורדון ומקפייל הם שני מומחי ויסקי המבקבקים ומשווקים בעצמם מאלטים ייחודיים וגרסאות נדירות. מאוד רציתי לטעום את ה-Benromach 21 אך הוא אזל. נאלצתי "להסתפק" ב- Caol Ila 15, Claret Finish.
ויסקי מעושן למדי הטומן בחובו מעט ניחוחות פרחוניים ומנטול.  מתקתק למדי בפה וסיום מעושן. ויסקי לא מעניין למדי.

Bushmils
הייתי חייב לטעום גם אירי אחד, לא? מה יותר מתאים מבושמילס מאלט 16. ניחוחות וטעמי דבש, וניל, מזכיר למדי יין פורט. מאוד נקי וחלק בגרון. אם הסקוטים הם מאלטים בשביל לשבת ולשתות כוסית שתיים (בעיני לפחות) הבושמילס הוא מאלט בשביל לפרק בקבוק.

Four Roses
אם כבר אז כבר, נטעם גם ברבן אחד ומה יותר טוב מלשתות ברבן עם האדם שמייצר אותו, המסטר דיסטילר שם פור רוזס, ג'ים רוטלדג'. שווה לציין שבעמדה של פור רוזס שטפו לי את הכוס, לא עם מים, אלא עם הפור רוזס הבסיסי על מנת למחוק ,לדבריהם, כל זכר לטעמי סקוטש מאלט.
הסינגל בארל של פור רוזס פשוט מעולה. פירותי, מתובל, פרחוני, טעמי מייפל חלק מאוד ועם סיום עדין וארוך.
ה-Small Batch מרגיש יותר קרמי, מאוזן יותר ופחות "בועט" בפה. גם אחוז אלכוהול נמוך יותר תורם לכך (45% במקום 50%). יש גם יותר ביטוי לעץ עד לסיום רך ומתקתק.

Yamazaki
גם סינגל מאלט יפני טעמתי בתערוכה, לראשונה בחיי. לימזאקי שתי גרסאות, 12 ו-18. שתי הגרסאות זכו בשלל מדליות זהב וזהב כפול לאורך השנים. את הכבול, דרך אגב, הם מיבאים מסקוטלנד. כל השאר הם חומרי גלם מקומיים.
ל-12 צבע זהב, באף מרגישים פירות יבשים והרבה עץ (ימזאקי משתמשים ב-3 סוגי חביות שונים. אלון אמריקאי, אלון ספרדי ושרי). הויסקי מרגיש מאוד חמאתי ויבש בפה עם סיום חמים ויבש.
ל-18 צבע זהב-נחושת, מרגישים הרבה תות באף ומתחת דבש וטופי. גם הוא חמאתי אך עם טעמי דבש ומרמלדה ולא יבש כמו אחיו הצעיר. ה-18 מבלה יותר זמן בחביות שרי באופן יחסי ל-12.

זה כל מה שטעמתי, לא פחות חושבים הם הדברים שדילגתי עליהם כמו גלנפידיך, גלנליווט, גלנמורנג'י (למרות שציפיתי לטעום את ה-18 שלא היה נוכח), מקאלן, כל משפחת ג'וני ווקר ושאר בלנדים, בלנדים איריים וברבנים.
בלטו בהעדרם: תצוגת כח של דיאג'ו, מקאלן ליקר ושאר ליקרים מבוססי ויסקי, גריין ויסקי.
עוד נקודה שרציתי להעלות היא תחושת האנטי בלו לייבל שהייתה בתערוכה. כאילו שכל מי שטעם בלו לייבל לא נהנה בהשוואה לשאר המאלטים ארוע. כבעלים של בקבוק בלו אני חייב להסכים. עיקר הבקבוק הוא להראות יפה על המדף. הויסקי עצמו נהדר, אך יש יותר טובים ממנו, גם בקטגורית המאלט וגם מבית (הגולד והגרין המצויינים).

אם יוצא לכם להיות בחודשים ספטמבר-דצמבר בחו"ל, כנסו לאתר http://www.whiskylive.com ובידקו אולי יש תערוכה בזמן שהותכם. התערוכה נודדת בכל העולם כמעט כל השנה.
סה"כ יצאתי בנזק של 100 דולר לכיס, ממש לא נורא בהתחשב בתמורה האדירה ובכיף שהיה לי.
עד לתערוכת הברים של ניו יורק בקיץ אני אשאר עם זכרונות נעמים מהתערוכה הזו ועם הרבה תמונות גרועות אותן אעלה בהמשך. 

עדכון תמונות: אני פשוט לא מצליח. אני משאיר פה לינק לפליקר שלי, העלתי לשם את כל התמונות שיצאו נורמלי (אלכוהול+מצלמה=תמונות גרועות) http://www.flickr.com/photos/orreches/
בכלליות יש שם תמונות יפות שצילמתי במהלך השנה האחרונה, לחובבי הצילום שבניכם.
תהנו.

הרבה מילים נכתבו על ג'יימסון, ויתרה מכך- הרבה זבל נשפך עליו מדי פעם. לא איכותי, סתם עוד וויסקי אירי, אין לו טעם ועוד קלישאות חסרות בסיס כלשהו. הטרנד לקטול את הג'יימסון גבר על הטרנד לשתות ממנו. ממש כמו הרדבול, שלא תמצאו יותר מדי שיודו שהם שותים אותו ועדיין המכירות בשמיים, כך גם הג'יימסון. כל העולם ואחותו מדברים על מאלטים מאלטים מאלטים, אך כשזה מגיע למילה היוצאת מהפה אל מול הברמן- ג'יימסון היא מילת הקוד הסודי הגלוי ביותר בישראל

כדי לשבור את המיתוסים שהוויסקי האירי, כג'יימסון, בושמילס, טולמור דיו, פאדי והשאר, הוא וויסקי-לא וויסקי, החלטנו להקדיש לו את המגזין הפעם. הרבה עובדות חדשות ניתן לגלות בכתבות, ידיעת ספורט מרגשת במיוחד על קבוצת הכדורגל של העיר קורק, וכמובן- חידון הוויסקי הגדול . הפעם, לעומת החידון הקודם על גלנפידיך, הוא בדרגת קושי בינונית (יחסית, כן?). מתברר ששאלות על בריכות שחיה ציבוריות בצפון סקוטלנד גרמו לכך שרק ארבעה אנשים הצליחו לפתור את 15 השאלות...
הפרס הפעם שווה במיוחד: מארז של בקבוק ג'יימסון 12 שנה עם כוס טעימה מקצועית של חברת ריידל הסקוטית  האוסטרית. פריטי חובה בביתו של כל חובב וויסקי ממוצע פלוס-מינוס

!שבוע מצוין וסלאנג'יבה

מעבר לתוכן המעניין, יישמנו סוג של פנטזיה שקיננה בי וביוני הרבה זמן: חידון הוויסקי הגדול, נושא פרס אמיתי יקר ערך: גלנפידיך 15 סולרה ריזרב, ספר וויסקי מעמיק וכוס טעימה מקצועית. מעין פרפראזה לחידוני אלכוהול שפה ושם אני מעלה בפורום אלכוהול בוואלה!, רק עם יותר עומק ופרס טיפה, ממש טיפה, יותר שווה.

אז קחו המלצה לסופ"ש ונסו את המגזין. מי שלא מנסה לפתור את החידון הוא הפראייר הרשמי של דצמבר, ואם צריכים עזרה בתשובות אני מקבל שלמונים בשמחה, דיצה, רינה וגילה. עד המוות עקרונות בגרוש.

!שבת שלום וסאלנג'יבה

נב. לא ממש קשור לוויסקי, אבל אני מוכרח לפרגן: "אוכל. שתייה. גבר" , הבלוג של יאיר גת, פרץ את מחסום 20,000 כניסות. מברוק, כה לחי, כל הכבוד, המשך כך ותפסיק לאכול חומוס על הבוקר